Game, Lilach Bar-Ami 2014
תצלום דיגיטלי אחד מתוך עשרות ואף מאות שצילמתי בשנת 2014
קטע מתוך הטקסט האחרון במחברת לשנת 2014
האיש אמר לי שהרחוב הראשי נמצא בכלל בצד השני, ניסיתי לחזור על צעדיי,
לחפש את הפתח שממנו יצאתי, לדאבוני איבדתי את חוש ההתמצאות, השעה הייתה כמעט חמש אחר
הצהריים, נראה שהנה אור היום הולך ונעלם, שאלתי שלושה אנשים צעירים ששקדו על
מלאכתם באחד מהמבנים התעשייתיים, הם הצביעו על הכיוון שעלי ללכת, שאלתי עוד איש
ששוחח בטלפון הנייד, הוא אמר "בואי אחריי", ברור היה לי שאם המושכות היו עכשיו בידי
ולא הייתי מאבדת את חוש הכיוון הייתי עושה עיקוף, בוודאי לא קיצור דרך, למרות שבאזור
הזה יש קיצורים רבים, האיש ירד בשביל שמוביל לאן שהו, נעצרתי, הוא הבחין בכך שאני
מהססת קמעה ואמר "אל תדאגי אני לא אחטוף אותך" כשהוא מפנה את מבטו, מחייך אלי
וממשיך "אני כבר חטפתי מישהי".
ירדתי אחרי האיש במדרגות המתכת שהובילו לרחוב הראשי, עוברת על פני חנות של
מרצפות שייש, עם אינספור דגמים והדפסים שלכדו את תשומת ליבי. המדרגות האלו גרמו לי
לתחושת "דה זה 'וו", כמו שכבר הייתי במקום הזה, צועדת ממש על אותו גרם
מדרגות מתכת אפורות, מרחפות באוויר.
רק בלילה כששכבתי במיטה לאחר יום ארוך רצוף הליכה, נראה שרוב היום
הלכתי, וכשלא הלכתי, הייתי תקועה בפקק, תחילה באוטובוס הדחוס באנשים ואחר כך
במונית. בלילה כשכל שאר המחשבות שקעו, נותר חלל ריק, מתוכו צפה ועלתה אט אט התמונה,
כה ברורה: אאוממה בחצאית מיני, גרבונים ונעלי עקב יורדת לרחוב במדרגות החירום בספר
1Q84
של הארוקי מורקאמי.
"לאחר שחצתה את הגדר, תיקנה אאוממה את שולי חצאית המיני שלה, ניגבה
את האבק מכפות ידיה, לבשה שוב את המעיל והיטיבה את תיקה על כתפה. היא תיקנה את
משקפי השמש על אפה. מדרגות החירום היו לפניה. מדרגות ברזל צבועות באפור. מדרגות
פשוטות, פונקציונאליות, שכל שנדרש מהן הוא שימלאו את תפקידן. הן לא נבנו כדי שאישה
יחפה בגרבונים תעלה ותרד בהן. גם ג'ונקו שימדה לא עיצבה חליפה כשלנגד עיניה אישה
שעולה ויורדת במדרגות המילוט בשעת חירום בכביש המהיר מספר 3. משאית גדולה חלפה
במסלול הנגדי, מרעידה את המדרגות. הרוח שרקה כשנשבה בחריצים שבשלד הברזל. אבל
החשוב הוא שהיו שם מדרגות. כל שנחוץ הוא לרדת בהן עד לרחוב." (הארוקי מורקמי 1Q84 עמ' 20).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה