שלום חיילת

Lilach Bar-Ami ©

Ana, from the series, Hello Soldier 2004

"שלום חיילת" כיניתי את התערוכה ההיא שמעולם לא יצאה לאוויר העולם. הסתובבתי ברחובות תל אביב חמושה במצלמה האנלוגית, זו הישנה של אבי, מצלמה שידעתי לתפעל היטב, מאז שחדלה לעבוד הרגשתי שלא אצליח לצלם שוב לשביעות רצוני, בטח לא עם כל ה"דיגיטאליות" האלו שעד היום אני מפעילה על מצב אוטומט.. אולי פשוט מפני שאני לא "צלמת" אני פשוט מצלמת..

Lilach Bar-Ami ©

Shira, from the series, Hello Soldier 2004

תל-אביב, אני מחפשת אחר חיילות, רחוב קפלן, סמוך לקריה, "שטח צבאי", "אסור לצלם" אישה עם מצלמה מעוררת מיד חשד, רחוב הארבעה, רחבת הסינמטק, שתי חיילות מסכימות לשתף פעולה, רוב החיילות אליהן אני פונה מסרבות להצעתי להצטלם, פה זה תל-אביב, כמעט כולם אמנים או אמניות, בוגרי "תלמה ילין", הן "מעריכות אמנות", חוששות לשתף פעולה, רק שלא יראו את פניהן מוצגות באיזו גלריה, אני מבינה אותן, "לונדון מיניסטורס" אני פוגשת עוד שתי חיילות, לשמחתי הן נענות בחיוב לבקשתי, (כולן חותמות לי במחברת, מאשרות את הסכמתן שאנהג בתצלומים כרצוני).

Lilach Bar-Ami ©

Ana, from the series, Hello Soldier 2004

המצלמה מתקלקלת, אני מתכננת להמשיך את הפרויקט בהקדם, אחרי שאתקן אותה או ארכוש חדשה, הצלמת ההולנדית רינקה דייקסטרה מגיעה ארצה, היא מציגה בגלריה "זומר" תצלומים של חיילות ישראליות, אחריהן עקבה במהלך גיל ההתבגרות, עד שהפכו לחיילות, הצבת הדמויות שהיא מצלמת בסטודיו מאוד דומה לזו שלי, (התצלומים שלי הם תוצר של מפגש אקראי ברחוב), או יותר נכון התצלומים שלי דומים לשלה, למרות שלא הכרתי את הסדרה הזו, אם איני טועה היא הוצגה לראשונה באותה שנה. אני מבינה. הפרויקט שלי נגמר נגמר נגמר. 

החיילות שלי נוצרו מתוך מחשבה על תפקיד החיילת ב"צבא הגנה לישראל", "אני החיילת", חוויתי את החיילות מהזן הנשי כסוג של פקידות, קישוט, תפקיד פסיבי, שבמובנים רבים מדכא את האישה, מנמיך ו"מחפצן" אותה, מציב אותה בין ערימות מסמכים שעליה למיין בין "סודי ביותר" ל"סודי פחות", או "מסווג", להשיב על צלצול הטלפון הצורם, לרשום הודעות, להגיש קפה שחור, לציית לפקודות, לעמוד למסדרים, צורת חיים שלא הצלחתי להסתגל אליה, העברתי את זמני בהגשת טופסי העברה מבסיס לבסיס (טופס 55) עד שמצאתי מפקד נחמד במשרד שומם של "ביטחון שדה" בלבנון, מפקד שלימד אותי איך להכין קפה בוץ, המתין בסבלנות רבה, בזמן שאצבעותיי תרות אחר המקש הנכון במכונת הכתיבה, בגון ירוק - נחושתי, וגם קצת כעס על כך שאני מתעוררת מאוחר, ובמשרד אין מי שישיב לצלצול הטלפון הבודד, כאשר הוא בכבודו ובעצמו מתקשר מהשטח.

החיילות שלי הן פקידות! (יתכן וחלק מהבנות שצילמתי שמשו בתפקידים יותר נועזים, אך אני בחרתי להציג אותן כפקידות.)

Lilach Bar-Ami ©

Esty, from the series, Hello Soldier 2004

את אחד התצלומים - חיילת ממוצא אתיופי, אני מוצאת בין תצלומי פרחים. פרחים שצילמתי במסגרת הטיולים שלי ושל נ' בטבע, טיולים שנעשו בעיקר כדי לאסוף אנרגיה של פרחים לצורך עבודתו, הוא אסף את האנרגיה ואני צילמתי את הפרח במלוא הדרו, כמו החיילות, לרוב מוצב במרכז הפריים. מניחה שכבר אז חשבתי להציג את תצלומי החיילות לצד הפרחים, קישוט, יופי, טבע דומם.

מוצבים רבים ברחבי הארץ נקראו על שם חילות: דינה, רינה, נורית.

קול בוקע ממכשיר רדיו, אי-שם בין נבכי העבר:

"בהיאחזות הנח"ל בסיני 
המון דברים יפים ראו עיני 
כמו למשל - חיילת יחפה 
וצמתה מוטלת על כתפה."

"שם כל השרות והדליות והרינות 
פסעו לאט בתוך שדרת קזוארינות 
עם כל האור וכל הפנאי 

אשר ראיתי בעיני. " 

Lilach Bar-Ami ©

Harzit, from the series, Hello Soldier 2004

הסדרה מעולם לא הושלמה, החיילות שלי נותרו בתוך תיבת העץ האפילה, זו המעוטרת בפריחה סגולה, שקניתי ב"שוק בצלאל", מודפסות על  נייר במצב "קונטקט מוגדל", ארוזות במעטפות נייר, כמו פרויקטים רבים שעשיתי בצילום, תקוות שוא, חלומות גנוזים ולא מעט כסף, שהשארתי בחנות הצילום ההיא ברחוב אלנבי, שנסגרה בראשית "העידן הדיגיטלי".

החיילות שלי נותרו בגדר רעיון, "פקעת של אוויר", בדומה לילדה ההיא מהסיפור של הארוקי מורקמי, טמונות בתוך סבך של חוטים שקופים, בלתי נראים, נעות בתוך זמן משלהן ושל מישהי אחרת, מישהי שאינן מכירות, אחת שאולי חלמה פעם להיות "צלמת".

Lilach Bar-Ami ©

Savyon, from the series, Hello Soldier 2004

הנה עכשיו בחודש אוגוסט, חודש שמוקדש ללעשות בעיקר "כלום", ללא הכנה מראש, כעבור כאחת עשרה שנה הן עולות מהאוב, יש להניח שעכשיו הן כבר נשים בשלות, חלקן נשואות, אמהות, אולי נשות "קריירה" כלשהי..

Lilach Bar-Ami ©

Sinan, from the series, Hello Soldier 2004

כנראה לא במקרה הן הופיעו דווקא עכשיו, נזרקו בעל כורחן לתוך ה"כלום", חודש אוגוסט, חופש, אם לא ביפן אז פה בישראל, בדירה השכורה בתל אביב, החיילות שלי הן כפי הנראה בין היתר שיקוף לאמנית או אמן שלרגע לא עוצרים ממלאכתם, שבויים ביצירתם, ברעיון שהביאו לעולם, יוצרים באופן אוטומטי, מבצעים פקודות דמיוניות, לא יכולים להגיד לא, האמנות היא הזהות, מנסים לשכלל את הדבר הזה כדי שיתאים לצרכים של אחרים, גלריות, מוזיאונים, אוצרים, צופים, אספנים, חוששים שאם לרגע ייוותרו או ישנו כיוון, תאבד לעד השפה שהם יצרו והם ביחד איתה ידעכו אט אט, ישקעו אל תוך מצולות הריק.

Lilach Bar-Ami ©

Shira, from the series, Hello Soldier 2004

החיילות שלי הן אולי גם "חיילות של אמנות" של "להיות אמנית", לציית למשחק מכור מראש או שלא לציית, לפשוט את המדים, את התחפושת, לקחת פסק זמן ולהמציא דמות חדשה, (אפרופו דמויות הנשים של האמנית סינדי שרמן), למשל להגיד לא לאוצרת, להשתתפות בתערוכה מסוג מסוים? (כמו ההצעה ההיא שקיבלתי השבוע להשתתפות בתערוכה קבוצתית בגלריה מרכזית, מלווה בצירוף מילים שמעורר בי דחייה).

"שלום חיילת" רציתי להגיד לחיילת שפגשתי אז מזמן לפני כאחת עשרה שנה ברחוב, והנה צירוף המילים שינה את משמעותו במהלך הזמן שחלף, כתיבת הטקסט והמחשבות .. "שלום חיילת" אולי בכלל זה שלום מהסוג השני "שלום ולא להתראות" לאותה "חיילת של אמנות" ואמונות שווא.

Lilach Bar-Ami ©

Dam ha Macabim, from the series, Hello Soldier 2004

(עוד עולה בדעתי: "שלום חיילת" מהדהד גם את "שלום חייל" סדרת עבודות על נייר, נוטפות דם של האמן משה גרשוני.

כן מעניין ההקשר למיצב הקיר שיצרתי בין השנים 2012 ל2013 בשם "ההר הוליד ארנב" הבוחן את שאלת הבחירה והרצון "להיות אמן" באמצעות דיאלוג עם רעיונות מחכמת הקבלה וג'וזף בוייס, נראה שהחזרה בזמן ובחינה מחדש של דימויי החיילות שצילמתי בשנת 2004 מחדדות עבורי מספר תובנות לגבי מיצב הקיר הנ"ל, שעדיין לא הוצג)