יום חמישי, 10 בספטמבר 2015

השיעים חוצים את ההאוואלי



Lilach Bar-Ami, Moon 2011 ©




בעוונותיי שירתי בלבנון, במשך תקופה קצרה הייתי פקידת לישכה, זיכרון מאז:

אני תורנית, ישנה צמוד למרכזיה של לשכת האוגדה, אמצע הלילה, הטלפון מצלצל, על הקו מח"ט אחת החטיבות של האוגדה, קולו נרגש, הוא אומר לי: "תגידי לי"ב שהשיעים חוצים את ההאוואלי ", "מה?" אני שואלת, הוא מרים את קולו, צועק אל תוך אוזני: "השיעים חוצים את ההאוואלי".

אני מקישה בזהירות על דלת העץ הסמוכה, קוראת בקול רועד  "י"ב השיעים חוצים את ההאוואלי ". מעבר לדלת בוקע קול מנומנם, קולו של י"ב מפקד האוגדה, "שיתנו להם לעבור".
"שיתנו להם לעבור?" אני חוזרת על דבריו בטון ספקני, "כן" אני שומעת מעבר לדלת.

מרימה את השפופרת, אומרת למח"ט: "י"ב אמר שיתנו להם לעבור"

חוזרת למיטה, מתכסה בשמיכת הצמר האפורה, חושבת על השיעים, מי הם, איך הם נראים, מה הם לובשים, מה הם בחרו לקחת איתם כשברחו מהבית באמצע הלילה, מה הם חושבים, מה הם מרגישים, האם קר להם.

מדמיינת: נהר, גשר עץ, כמו בציור דיו סיני, של צייר לא ידוע, דמויות עטופות בדים בגוונים כהים, הנשים מכוסות מכף רגל עד ראש, הגברים אוחזים בידיהם את הפעוטים המנומנמים, על כתף אחת הם נושאים שקים ענקים, אותם יצרו כפי הנראה ממצעים, לתוכם השליכו בחופזה, כל מה שרק העלו על דעתם, שיכול להיות להם לעזר במסע הארוך הזה, מזון, בגדים, כלי רחצה, קצת תצלומים, זיכרון מהחיים, שאותותו נשארים מאחור.

לילה, ירח, השיעים פוסעים אל עבר אופק לא נודע..

"השיעים חוצים את ההאוואלי ", לעיתים המשפט הזה צץ ומהדהד בראשי, למרות שדי זמן עבר מאז, אז אני חושבת לעצמי, מה עלה בגורלם, האם הם הסתדרו, האם הם מצאו חיים חדשים, חיים טובים יותר במערב, או אולי חזרו הביתה..

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה