שנה למיצב "כריסמס" שהצגתי בבית האמנים תל-אביב בקיץ 2016

Lilach Bar-Ami 2016 ©

כמעט שנה.. למיצב "כריסמס" שהצגתי בקיץ 2016 בבית האמנים ת"א במסגרת התערוכה "ירוק סלדון" לצד אמניות מרתקות (ענת מיכאליס לוי, אלחנדרה אוקרט ואמניות אורחות מסין ויפן: לו יאנג וקימיקו יושידה) אוצרת ניצה פרי.
(וגם כמעט שנה לעזיבתי את העיר האהובה ו"יקרה" (תרתי משמע) תל-אביב, מיד  בסוף התערוכה הנ"ל.)

3 דימויים מרכזיים מתוך המיצב שהצגתי:

 טפו טפו טפו (שטיח מלח)

"להפיל כד מקזבלנקה" דימוי מתוך וידיאו (צילמה וערכה הדר מיץ)

פרגוד, טריפטיכון, חיתוך נייר (שלוש שכבות) ודימוי של לביאה טורפת זברה מתוך המגאזין "נשיונל ג'יאוגרפיק"

לילך בר-עמי, טפו טפו טפו (שטיח מלח) 2016

Lilach Bar-Ami, tfu tfu tfu 2016, Carpet of Salt, 2.20x2.20 cm

לילך בר-עמי, "להפיל כד מקזבלנקה" דימוי מתוך וידיאו 2016

(Lilach Bar-Ami, Dropping Vase from Casablanca 2016, (4 minutes Video in a loop
 Photography and Editing: Hadar Mitz

Dropping Vase from Casablanca 2016 Video

לילך בר-עמי, פרגוד, טריפטיכון, חיתוך נייר (שלוש שכבות) 2016

"Lilach Bar-Ami, Screen 2016, Triptych, Paper cut and photography from the Magazine "National Geographic

 (116x40 cm (each

ועוד משהו שקשור:

כשעוברים דירה מוצאים אוצרות. משום מה רק אתמול שמתי לב לנוכחות של חוברת קטנה במדף הספרים שלי, מסתתרת בין אוסף הקטלוגים, חוברת שהיא חלק מעבודת מחקר שנעשה בשנות השבעים אודות תרבות חומרית שחלפה, תרבותם של יהודים מדרום מרוקו.

הכותרת על כריכת החוברת: "ממרוקו לשלומי" שרידיה של תרבות חומרית.

מטרת המחקר בעיירת הפיתוח שלומי היה לבחון מה נותר מתרבות העבר של יהודי דרום מרוקו בעולם החדש.

(החוברת הגיעה אלי איכשהו ממדף הספרים של אימי היקרה אילה כהן בר-עמי (נולדה במוגדור) שבשנות השמונים למדה אמנות במכללת "אורנים" והתמחתה בכל מה שקשור למלאכות יד מסורתיות.) 

(היחסים בין הקיבוץ בו גדלתי לבין עיירת הפיתוח הסמוכה שלומי היו מורכבים, יחסים מהם ניתן ללמוד הרבה על הטעויות שנעשו, גם אם בשוגג, ביחס של המדינה אל חלק מה"עולים החדשים".. אבל זה כבר סיפור אחר, כזה שראוי לחלל מיוחד, שעומד בפני עצמו).

תיכננתי לצטט קטע מהחוברת העוסק במיגוון הרב של סוגי השטיחים שמקורם בדרום מרוקו, במוטיבים המסובכים ואפילו באוצר המילים המציינות שטיח: זרביה, חנבל, חצירה, סעידי, עבאנה, ובזארה.

אולם הנה קטע קצר שנגע לליבי מתוך החלק האחרון של החוברת שעוסק בסיפורים של אנשים תושבי שלומי:

"כשבאו אלינו "הציונים" לרשום אותנו אמרו לנו שמלבושינו והתכשיטים שלנו לא מתאימים לארץ- ישראל ושעלינו להשאיר אותם במרוקו. הכניסו בנו פחד: באנו מהר והשארנו הכול. לא מכרנו דבר. אפילו את הצמידים שעל ידי הורדתי והשארתי שם, אחד מהם נשאר תקוע על ידי ולא ירד: הוא היחיד שנשאר לי. מזל שלהם (מזל דילהום: של הערבים) השארתי גם שרשראות "כלאכל" (הסיכות שבהם השתמשו להחזיק את האזאר) השארנו הכול, השדות והצאן."

ידידה כלפון-סטילמן

ממרוקו לשלומי

שרידיה של תרבות חומרית

עמ' 72