Tacita Dean

אמנות שאני אוהבת

Tacita Dean

(נ. 1965 אנגליה, קנטרברי )

חיה ועובדת בברלין

שייכת לקבוצת האמנים הבריטים הצעירים (YBAs), (כבר לא כל כך צעירים), אלה שכוכבם דרך בשנות התשעים (1988) בזכות האספן צ'ארלס סאצ'י.

Dean  היא אמנית של FILM, הסרט הוא גם החומר המרכזי באמצעותו היא יוצרת וגם הנושא המרכזי שמעסיק אותה, דרכו היא מעלה שאלות אודות שימור זמן וזיכרון. במסגרת יצירתה מנהלת Dean "מסע צלב" שמטרתו לשמר את השימוש בטכנולוגיות האנלוגיות.

לצורך יצירתה היא משתמשת בסרטים של 16מ"מ ו35מ"מ.

Dean אומרת כי בעוד שהצילום הדיגיטלי עוסק בידוע (Know) הצילום האנלוגי עסוק בלא-ידוע (Unknoun). היא נמשכת בתוך תהליך היצירה, לאותם מקומות של "חוסר וודאות" הפתעות וקסם, שיכולים לקרות רק בעבודה עם טכניקות אנלוגיות, למשל גוונים אפורים, כתמים ו"תאונות" קסומות, מצבים שמלווים בחוסר שליטה מוחלטת על החומרים ויכולים להתרחש רק בתהליך הצילום והפיתוח האנלוגי של סרט הצילום, או רק בעריכה ידנית של סרט הקולנוע.  

במהלך שנות התשעים הים היה הנושא המרכזי ביצירתה. היא חקרה את תנודותיו המשתנות דרך סיפורו הטראגי של Donald Crowhurst, איש עסקים בריטי ומלח חובב שמצא את מותו בתחרות יאכטות יוקרתית, בה השתתף במטרה לזכות בפרס כספי שהובטח ע"י העיתון The Sunday Time, כדי להציל את העסק שלו. דין ניכסה ליצירתה את  העושר המטפורי של האוקיינוס, ספינות טרופות, מגדלור וכד'.

ב1977 יצרה סרט אודות הניסיונות הנואשים שלה למצוא את עבודת האדמה "מזח לולייני" (Jetty Spiral) של Robert Smithson באגם הגדול והמלוח בצפון מדינת יוטה.

בשנים האחרונות Dean יצרה בין היתר סרטים על אמנים והוגים שהטביעו את חותמם על התרבות והאמנות במהלך חמישים השנים האחרונות, ביניהם: Mario Merz, Leo Steinberg, Julie Mehretu, Claes Oldenburg, Cy Twombly,  David Hockney ועוד

ב2006 היא צילמה סרט על בית החרושת של  Kodak במזרח צרפת, המעוז האחרון באירופה בו המשיכו לייצר סרטי צילום של 16 מ"מ, מספר שבועות  אחרי שצילמה, המקום נסגר.

במרץ 2012 הציגה את היצירה FILM ב"אולם הטורבינה" של מוזיאון טייט מודרן, יצירה שממשיכה את העיסוק שלה בסרטי הצילום ובטכנולוגיות האנלוגיות, עיסוק שבא לידי ביטוי באופנים שונים לאורך כל יצירתה. מעניין במיוחד אופן הטיפול בנושא זה באחד הפרויקטים היותר מוקדמים שלה - FLOH  (2001),  בזכותו אפשר להגיד מצאתי עניין רב באמנית זו, (חוץ מהצליל של שמה שאהוב עלי במיוחד Tacita Dean, שמה המלא דרך אגב הוא  Tacita Charlotte Dean).

FLOH הוא הכינוי בגרמנית לפשפשים

במהלך 7 שנים הסתובבה Dean בשווקי פשפשים באירופה ובאמריקה במטרה לחפש תצלומי משפחה ישנים, היא קנתה אלבומי משפחה, אלבומים שהגיעו לשוק לאחר שבעליהם נפטרו. אלבומים שבין דפיהם הדביקים נשמרו באהבה זיכרונות של אירועים מיוחדים, חגים, מסיבות, חופשות ושמחות משפחתיות.

Dean יצרה ספר בשני חלקים, בו הציגה 163 תצלומים שבחרה מתוך שלל הדימויים שאספה במהלך השנים, היא הדפיסה מהדורה של 4000 עותקים חתומים וממוספרים. הדימויים מוצגים בספר ללא הסברים, ללא כותרות, ללא טקסט. Dean ניתקה את הדימוי מההקשר המקורי ויצרה "הצבה" חדשה בתוך דפי הספר.  לדבריה אופן תצוגה זה משאיר את הדימוי - התצלום בתוך "השקט", אותו שקט ראשוני שבו היא מצאה אותו בשוק הפשפשים - שתיקתו של האובייקט האבוד.

בשלב מסוים היא הפסיקה לבקר בשווקים מהחשש שתימצא עוד תצלומים שיתאימו לספר, אולם בהמשך התהליך הבינה כי אין גרסה סופית לאוסף שיצרה ולא יכולה להיות. היא גם מדברת על כך שבעתיד הספרים יחזרו למקור - לשוק הפשפשים, אולי ימכרו מחדש, לאספן אובססיבי, אחד כמוה, אדם שכנראה עוד לא נולד, מישהו שיבוא לשוק כדי לחפש שרידים מן העבר.

מה שאולי מסביר את התעקשותה של האמנית על שימור העבר, "העבר שהוא העתיד", העתיד שאוטוטו יהיה עבר. הדורות הבאים שלא יכירו את הטכנולוגיות האנלוגיות, לא ידעו איך להשתמש בהן, בדומה לצייר שאינו יודע לרשום או לצייר ציור שמן על פי השיטות המסורתיות, (אותו ויכוח שכיח במכללות לאמנות לגבי תוכן השכלת הסטודנט).

 Adam Bell בבלוג שלו אמר על הספר FLOH כי הוא "שירת הברבור" של הצילום האנלוגי, אך נראה שזה לא המניע של Dean באקט זה של איסוף ושימור התצלומים, אקט שעלול גם להיתפס בקלות כעיסוק רומנטי בנוסטלגיה, אך גם לא בזה עניינה של האמנית וגם לא בשאלות של מקור והעתק או ניכוס, מושגים שכיחים ביחס לחומרים בהם היא עוסקת.

ל Dean אין שום כוונה להספיד את הצילום האנלוגי. בדיוק ההפך. היא מדברת על שימור העבר, החומרים, הטכנולוגיות, הטכניקות האנלוגיות לטובת העתיד, לטענתה הדיגיטלי והאנלוגי צריכים ויכולים להתקיים בד בבד זה לצד זה. באמצעות יצירתה היא מתריעה מפני הסכנה של "איבוד העבר", לכאורה נראה שהמעבר מעידן לעידן, מהאנלוגי לדיגיטלי הוא דבר של מה בכך, לחיצה על כפתור לעומת עכבר, ("זבנג וגמרנו"), פועלה של דין הוא אפילו לא ניסיון להשהות את הזמן, אלא לשמר את הטכנולוגיות הישנות, בהן השתמשו לצורך שימור זיכרונות ותיעוד במהלך כ- 100 שנים, לצד אלו החדשות, למען הדורות הבאים.

כוחה של יצירתה של Dean טמון בתחביר החדש של הדימויים על גבי המצע, דפי הספר, אותה הלחמה עדינה, אינטואיטיבית, שיוצרת רגע כל כך שברירי, כזה שתכף יעלם, ימחק ביחד עם שקיעת הטכנולוגיה הישנה, העולם הישן, ביחד עם הדמויות האנונימיות - שותקות, אפורות, אנשים שנשכחו אי שם בתוך כוכים אפלים, בשווקי פשפשים, מבטם המטושטש אל עבר אופק לא נראה - צלם לא ידוע - עתיד לא ידוע..

(נ.ב. במקרה השבוע ראיתי באחד הלילות בYES דוקו את הסרט "פוטו פרג", סרטו המרגש של קובי פרג'. לראשונה התוודעתי לסיפור המורכב שמסתתר מאחורי האיש שמצלם את תמונות הפספורט הכי מוצלחות בעיר, זה שתמיד מתעקש שאחייך. בגלל המעבר לביומטרי לצערי לא אוכל עוד להשתמש בתמונות שעשה לי. בסוף הסרט פרג' האחיין (יוצר הסרט) יושב לצד דודו, חוף ים, הם מביטים לעבר האופק, הדוד מלמד את האחיין להשתמש במצלמה האנלוגית שלו, מצלמה איתה הוא מתעקש להשתמש עד היום)

קישור לוידיאו - דפדוף בספר FLOH (הלוואי והיה לי עותק, רק אחד)

https://vimeo.com/39338171