יום שני, 25 בספטמבר 2017

מצבי קיצון, ביקור בביאנלה לנייר במוזיאון א"י (טעם אישי בהחלט)




זוג מבקרים מול העבודה של דינה גולדשטיין ושלומית יעקב, צילום: לילך בר-עמי
ריקמת צלבים דמוי ארנבונים על הטוניקה של האישה - 
לרגע בכל זאת הבנתי את חשיבותה של תערוכה מסוג זה.



אז הנה הלכתי לביאנלה לנייר בארץ ישראל מוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב,
למדתי שכדי לצלצל בפעמון לעצור את האוטובוס לוחצים על הכפתור הצהוב
מבין הארבעה, מישהי נחלצה לעזרתי לחצה ואמרה לי צהוב צהוב. ( 23 שנה גרתי בעיר תל-אביב, רוב הזמן נסעתי במונית הצהובה קו 5, שם אין כפתורים, רק מילים וכפות ידיים שמעבירות כסף מיד ליד ליד עד ליד של הנהג) ירדתי בסמינר של הקיבוצים, הלכתי בכיוון ההפוך, חזרתי על צעדיי, פסעתי תחת השמש הקופחת, למרות "הסתיו", שלהי ספטמבר, עד בניין רוטשילד שם בבניין על שם הברון הידוע, יש ביאנלה לנייר, זו למעשה כבר הביאנלה השלישית והשנה החלטתי ללכת לראות. ולו רק בגלל שנייר מהווה חלק מהחומרים שמעסיקים אותי וגם כדי לספר סוף סוף לגברת מ', שחוקרת בין היתר את עבודות הנייר שלי, שהשנה התאמצתי והלכתי לביאנלה לנייר למוזיאון א"י.


השנה גם הבנתי למה לא הלכתי בשנה הקודמת וזו שלפניה, אולי כי הרגשתי מה שחשבתי שארגיש בביאנלה לנייר, זה לא קשור ל"מצבי קיצון" ואף לא קרוב לכך, זה לא טוב או רע, זה גם לא רע או טוב, זה בטח קשור לטעם אישי ותו לא ואולי לא רק, זה גם לא WOW או ההפך מזה וגם קצת כן, אז מה?, זה נע בין אותם רגשות שנייר יכול לעורר, הרבה נייר בחלל לא ממש גדול, איך אוכל להכיל 65 יצירות, חשבתי לעצמי לפני שנכנסתי לאולם התצוגה במוזיאון, מהר הבנתי שבקלי קלות, לולא הרעש של המדריכה שדיברה בקולי קולות, הסבירה לקבוצה מאורגנת של אנשים מבוגרים, פרטי פרטים על כל יצירה ויצירה, על דושאן והמשתנה, על הסיגריה של בלו סיימון פיינרו, על הכדים שנוצרו מספרי אנציקלופדיה תרבות, האהובים עלי במיוחד, "שהאמן או אמנית לא רצו להשאיר ברחוב", כן אני אוהבת נייר ופטנטים, קראפט, טכנולוגיה, המצאות, חידושים, בוודאי קונספט וגם WOW ועוד WOW ו"איך הוא עשה את זה", וכמו שאמא אחת אמרה לילדים הסקרנים שלה: "זהו מספיק הגיע הזמן ללכת, לא חייבים להבין הכול", ובטח קשה להתרכז כששתי מדריכות מתחרות על האקוסטיקה של החלל הדחוס והמזגן לא ממש מקרר, אני שתמיד קר לי באולמות מסוג זה השארתי את הקרדיגן בתיק, וכן - לא חייבים להבין הכול בעולם המורכב הזה, אולי צריך לתת לחושים לעבוד ופחות לראש..

אני גם אוהבת רבים מהאמנים שמשתתפים באופן אישי ומקצועי, כקולגות, מכרים או סתם ידידים לדרך ואת העבודות שלהם, הם טרחו והשקיעו לטובת הביאנלה לנייר ובטח שמחו לקחת חלק, בכל זאת ביאנלה. אבל משהו לא עובד, לפחות בתודעה שלי, אולי זה הקסם שחיפשתי בחושים ולא במילים, אולי זה אפקט הWOW שהתעייפתי ממנו מזמן, בטח כשהוא עומד בפני עצמו, ללא כל הקשר שמצדיק את קיומו. הלוואי ויכולתי להגיד מה זה, הדבר הזה שלא עובד, בטח לא יכולתי לעשות יותר טוב ורק להצדיע למי שטרח ועשה ..

אולי זו התאורה, הדחיסות, אולי הרעש שהיה בדיוק בזמן שביקרתי. בעודי מחפשת את הכרטיס שרכשתי בכניסה להראות אותו בפעם השנייה, הפעם לשומר שיושב בכניסה, (כשיצאתי כעבור כשעתיים הוא נרדם) כבר הבנתי שהזמן לא ממש נכון, זו שעת אנשי היום - הרועשים, מדריכים ועוד תכונות "מסחריות", שהן בוודאי חלק מכל העניין לשמו נוצרות ביאנלות לנייר, לקרמיקה, לעץ, לקראפט וכד וכד וכד
אולי זו ההרגשה הזו שחשבתי שארגיש בזמן הביקור ובכל זאת ציפיתי שמשהו יקרה, קסם כלשהו, סיני או יפני או מזרח אסיאתי או לפחות מזרח תיכון, תכונות נייר קדומות, שמימיות שלא הצלחתי להרגיש, אולי זו אני, בטוח זו אני, חושיי שקההו..

כן יש שם יצירות מעולות של אמנים נפלאים, חלקם אני ממש אוהבת, שלא לומר מעריצה כי אני לא מעריצה אנשים, אפילו לא את ראש הממשלה חחחחח, והיצירות הנפלאות האלו בוודאי יכלו לעבוד מצוין, חלקן אף עשו את זה בגלגול הקודם בחלל שאינו קשור לביאנלה טריאנלה וכיוצא בזה, קטונתי מלבקר את מי שטרח והתאמץ, זו רק ההרגשה שלי ולא אפרט יצירות ואמנים - גם את אלו שאהבתי במיוחד ללא קשר למקום, כדי לא לפגוע באחרים לא פחות טובים, אחרי הכול איני מבקרת אמנות, אלא סתם מבקרת "אמנית", רק את עצמי אני יכולה לבקר וגם זה בעירבון מוגבל מוגבל. 

ובכל זאת שווה היה ללכת תחת השמש הקופחת כאמור, של סוף ספטמבר, עד מוזיאון ארץ ישראל, (הצטערתי שלא חבשתי את כובע הקש רחב השוליים והסתפקתי בקסקט השחור)  גם כדי להיות סוף סוף בביאנלה לנייר, להבין במה מדובר.. וגם כדי שאוכל לספר לגברת-חוקרת מ' שהנה סוף סוף הייתי, חוויתי, טרחתי, סימנתי וי. V

וגם
גם בגלל תערוכה קטנה ומקסימה - "אודסה-תל-אביב", לא מצאתי כל אזכור לקיומה בדף התערוכות שניתן לי בקופת המוזיאון (כנראה שעדיין לא נפתחה, גם לא מצאתי את שם האוצר/ת), בקומת הכניסה של בניין רוטשילד, 3 אמנים עולים מחבר העמים עוסקים בתחושה של חיים בין ישראל ובין רוסיה, זהות מעורבבת, בין חיספוס מקומי לבין נוסטלגיה, חלום, גלות וזרות סובייטים, מזרח אירופים. בין מדבר לשלג, בין חנוכה לכריסמס, בין לבין.. תצלומים נהדרים של אנג'ליקה שר ואמנית אחת צעירה שלא הכרתי, אמנית שמייצגת דור חדש, אולי זה "דור היו טיוב" (יוטיוברים) אנשים צעירים שעושים סרטים על עצמם, על החיים שלהם ומעלים לרשת. קוראים לה קסניה סובה, היא ניחוח רענן, היא מצחיקה ומקסימה, היא אולי מה שחיפשתי בתערוכה של הנייר. 


2 comments:

  1. איזה כיף לקרוא מה שכתבת. ניסחת יפה את מה שאני מרגישה כנראה בביאנלות רבות. מוזר שלמרות זה יש להן כנראה מקום. כנראה הן חשובות עבור אנשי מקצוע שנמצאים בתחום ועבור הקהל הרחב. עבורינו - שאנחנו עוסקות בדיוק של החוויה האמנותית רוב הזמן זה כנראה לא חובה ללכת לכל ביאנלה....בעיקר אם אפשר לראות את אותן עבודות או אמנים בקונטקסט אחר. יותר אישי אולי. ..
    תודה על הכתיבה

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה רבה על התגובה!! שמחה שלא רק אני מרגישה ככה! :)

      מחק