להציל אישה אחת, יערה שחורי, דיוקן עצמי של אימי

 13.7.2026

חווית הקריאה שלי בספר "דיוקן עצמי של אימי" מאת יערה שחורי

"בחודש אוקטובר 2023 כל אחד איבד משהו. האבדה שלי הייתה מזערית ביחס לשאר. איבדתי את הספר שעבדתי עליו שנים."

 (יערה שחורי, דיוקן עצמי של אימי, עמ' 187)

אתמול סיימתי לקרוא את "דיוקן עצמי של אימי" - ספרה החדש של יערי שחורי. כתבתי לעצמי לא מעט הערות, שנוגעות ב"קריאה שלי". כולל ציטוט הטקסט הנ"ל שאשלים בהמשך.. למרות שכבר כתבתי אותו, מספר פעמים במהלך השנים שחלפו מאז ראשית המלחמה, אבל אולי רק בפעם האחרונה - זו שעוד לא כתבתי. הבנתי מה באמת איבדתי ביום ההוא.

אני חוששת שכל מילה שאנסה להגיד בנוגע אליי תגרע מהעיקר. כן אגיד שמלבד חוויות דומות, מרחבים מגבילים – בין הקיבוץ לעיר. מקומות שאליהם חשתי קירבה כבר בספר "שנות העשרים", למרות שאצלי אלו היו "שנות השלושים".

בספר הנוכחי ישנו דבר נוסף שנגע בי: הוא קשור לארכיון שחקרתי בשנים האחרונות. ארכיון שהוא "סיפור" שבמרכזו ניצבים אישה ומשפחה, הניחנים בקווי מתאר דומים לאלו של אימה וסבתה של יערה. פולין, תל אביב, שנות החמישים/שישים, ניסיון לחיות חיים חדשים בצל העבר, המראות, המתים, השתיקות והמחלות שעוברות מדור לדור – בעיקר לנשים.

במסגרת התהליך שלי - יצרתי ספר אמנית. אותו כיניתי "להציל אישה אחת". זו אליסיה. האישה שמצאתי את הארכיון שלה, האתגר "החזותי" היה "לרוקן את הארכיון מארכיביותו". אולי כך אפשר להגיד את זה? התצלומים מונחים על גבי דפים לבנים. שותקים. כתמים, א.נשים לא מזוהים. לאט לאט הצלחתי לפענח, לתת להם שמות, לתרגם מכתבים מפולנית לעברית. ושוב החזרתי אותם למרחב השקט. הלבן.

וכך, המשכתי לקרוא בספר הקטן של יערה, זה שכתבה במשך לפחות שבע שנים? ואיבדה את המחשב הנייד עם הטקסט, באחת הרכבות באיטליה. באחת הערים שגם קשורה למסכת החיים של אימה.

(אולי אני טועה בפרטים.. ? ברור לי שאקרא בו שוב ושוב. ואז אולי אוכל לדייק קצת יותר.)

ספר קטן, 11.5 על 16 ס"מ, "נייר עיתון", גוון צהבהב, הלוואי וכל הספרים, לפחות "ממוארים" יעשו בו שימוש וגם הקטלוגים שלי (כמדומני יקר מאד). הוצאת "כתר", בגב העטיפה למטה משמאל כתוב "הסדרה הקטנה". עיצוב מושקע שטומן בחובו אהבה גדולה. העטיפה יפה ומושכת - להושיט יד, לאחוז, לעלעל. לקרוא. פיסת שיער - קוקו גזור. מונח על גבי רקע ירקרק - גוון סלדון, דימוי שעוד יובן במהלך הסיפור. יקבל מגוון צורות - מפתיעות, מרתיעות.

הספר/סיפור מלווה בתצלומים, מסמכים ומכתבים מארכיון האם. חומרים שמפיחים חיים בטקסט, מזינים את הסקרנות אודות "הגיבורה" - רבקה, רבקל'ה, ריקי. האישה היפה הזו! שניבטת מבעד לתצלומים ישנים. בעקר חכמה כי "יופי" לא שייך ל"בית הגידול" שלה. וגם היפית שחיה בקומונה באיטליה. ופעילה חברתית. אותה אחת שהיא אימה של הסופרת יערה שחורי.

יערה שחורי. השם, הבחירה, נזכר שוב ושוב. אולי לא שוב? אני חושבת לעצמי "היער השחור" קוראת באחד העמודים. "היער השחור". איזה עמ'? ככל שאני ממשיכה לקרוא, אני נכנסת למעמקי היער של יערה. לא יכולה לעצור. אני כבר לא משווה. הפה נפער. (אם אייני טועה בספרה "שנות העשרים" הייתה עוגה Blak forest? משם אני זוכרת גם את האם והקשר איתה, דרך "החלפת ספרים". בתחנה מרכזית צפונית, שהייתה גם חלק מחיי ותמונה ליד מיטת האם בבית חולים. זו במידת מה נקודת המוצא שלי..)

וגם הדוד העשיר. למי אין כזה, אפילו השם זהה. לא. אני כבר לא משווה. הנשימה נעצרת מול הסיפור שהיא מגוללת אט אט במן שלווה, מתפצלת, לאינספור דרכים ואפשרויות, כמו הזיכרון, כמו טעמה של עוגיית מדלן. טבולה בתה. אבל הטעם הוא אחר. אחר. (יתכן והדימוי הוזכר בספר הקודם שקראתי ולא כאן? - עצב הראייה/מריה גאינסה. אבל קשה לדבר על "זיכרון" מבלי לפזול אל פרוסט.)

שחורי מספרת באומץ רב אודות אימה, האישה שהכי קרובה אליה, אבל גם רחוקה. מנסה לפענח, להבין את סיפורה, אותה. אחרי מותה. אני רוצה לחבק את האם ואת הבת ואת הסבתא ואת הילדה. ואת הבובה נטולת העיניים. (לשמור עליה. מפני כולם. מפני "חברי הקיבוץ". אני יודעת.)

הסיפור, השפה, הדרך - שבכל פעם מתפצלת מחדש לעוד ועוד שבילים. ללא מוצא. הדימויים המכושפים ("כמו"), ההדהודים - מקס פריש (לפחות בעיני רוחי), וירג'יניה, פרוסט, ג'וייס, פרק, קאמי, בארת, המיתולוגיה וגיבוריה. ועוד ועוד

"נזכרתי בתרגיל הכתיבה הראשון שנתתי לתלמידים כשהתחלתי ללמד כתיבה. אמרתי להם, "נסו לכתוב זאת: האם שוכבת במיטה דוממת כאבן. תארו זאת מנקודת המבט של הבן." לא יכולתי לחשוב על בנות. ממילא הדגש היה על הדימויים. ביקשתי שידמו אדם לחיה, לצומח, למינרל. חזרתי לתעלול העתיק של הכתיבה, הדימוי, השינוי, כשכל דבר יכול להיהפך לדבר אחר. נערה לעץ. נערה לכוכב. אישה לסלע גונח ומזיל דמעות." (שם, עמ' 151(

אני כל כך אוהבת לקרוא את יערה שחורי.

ובעצם עוד לא אמרתי דבר על הסיפור הנוגע, כואב ואף צורב. האומץ הנדרש מצד הסופרת, כך להיחשף. לחשוף, לחקור, לגלות. ובד בבד "לכסות", "להסתיר", "לסתור", "להמציא", לתהות, לטעות בדרך לכאורה מוכרת - כמו ילדה באגדות, ביער.

לצד כישרון וחכמה אינסופיים - לגעת במהות הדברים: באמה ובכל האימהות, הבנות, הנשים - הגיבורות. "כל הקסנדרות" שלהן מוקדש הספר.

פשוט תקראו. מבחינתי הספר הזה הוא בגדר המלצת חובה!

תודה יערה שחורי!

יערה שחורי, דיוקן עצמי של אימי, הוצאת כתר, עורכת: נטעלי גבירץ

עיצוב העטיפה והסדרה: עדה ורדי

 

גן יפני

 

גן יפני

לזכרו של ימנו בנימין זלקה

2005 - 2026

הדירה נעימה. מהמרפסת נשקף גן. נדמה שהמעצב שתכנן אותו ראה לנגד עיניו "גנים יפנים". אבל בשעות הקטנות של הלילה - הגן היפני שלנו משנה את מזגו.

ביום נצפים קשישות וקשישים פוסעים אט אט, נעזרים בהליכון או בכיסא גלגלים, מלווים במטפל או מטפלת מארץ זרה. הם יושבים על ספסל אפור, נהנים מקרני שמש נדיבה ומפריחה אביבית סגולה. אחר הצהריים - ילדים משחקים, מתנדנדים בתורם על נדנדה יחידה, עשויה מ"גלגל הצלה", גולשים במגלשה שבקצה הגן. שביל צר חוצה את הגן ומוביל אל מזרקה - כמו בפרוור אירופאי.

ועכשיו, באביב, כל פריחה משכרת - משקרת, מהדהדת פריחת דובדבן. אבל דבר אחד המעצב לא לקח בחשבון: את הלילות. שום מנטור לא יוכל לעזור לי לפתור את "בעיות השינה" שלי, כשחלון חדרי פונה אל אותו גן - יפה ושלו - שבנרגע הופך את עורו, מתמלא באור בוהק. תאורת לילה, שעל פי האישה מהמוקד (שעוד אגיע אליה), לא מכבים - "כי חס וחלילה זה עלול להיות יותר גרוע". ואולי משום כך, כמו גחליליות זעירות, נערים נמשכים אל הגן.

לרוב הם מופיעים אחרי חצות, לבושים בקפוצ'ונים שחורים, הראש מכוסה בכובע, רכובים על גבי קורקינטים חשמליים - אותם הם משליכים במרכז הגן, סמוך לנדנדה או חגים במעגלים. קולם הרם, הופך לצעקה גדולה - שמבהילה עטלפים, ינשופים ושאר ציפורי לילה. גם החתולים נעלמים.

ארבע שנים אני גרה כאן. הדירה נאה, רוב השכנים משתדלים לשמור על סדר. לעיתים יש מסיבה  - מוזיקה מזרחית/ים־תיכונית בוקעת בעוצמה רבה מדירת הגן. אני מחבבת את זהבה בן, את שרית חדד, ועוד זמרים וזמרות שיודעים לסלסל. לפעמים המנגינה סוחפת אותי אל מחוזות רחוקים - סבך שורשים שנגדעו באחת, מאותה עיר נמל יפה ומסתורית. הבעיה נעוצה בשעות. 

ככל שהלילה מעמיק, הרעש נעשה פרוע יותר ויותר. כמו עץ באובב מתוך סיפור על נסיך שפעם היה קטן - עץ שנשתל במרכז הגן והפך למועדון לילה מעורפל, מהביל ומעושן. ובכלל, לא ברור איך איש מן השכנים אינו פוצה פה. ואולי כן מתקשרים למשטרה, אבל התופעה נמשכת. מאז שעברנו לכאן. 

נכון. בשנים האלה קרו דברים. לא נעימים, אפילו איומים. עד שמצב כזה כמעט מעורר געגוע. כי מה זה כבר - נערים שמתעלמים משלטים שמבקשים לשמור על השקט, לעשות קצת סדר, כמו ענק שאיבד את כוחו. לעומת טילים שעפים מעל הראש.

השבוע, אחרי שרוחות המלחמה נרגעו, לראשונה עשיתי מעשה. התקשרתי ל - 106. גיליתי שזה די פשוט. לאחר שהופניתי לשלוחה ועוד שלוחה, הגעתי לעמדה ששייכת לעיר שלי - לאישה שמעבר לקו. קול קשוח ענה לי: "מה אכפת לך אם אחרים התלוננו או לא?", "בכלל לא נתת כתובת." "אה, רוצה להגיש תלונה אנונימית." "טוב, נפנה את זה לשיטור העירוני." 

במקרה זה, מדובר היה בנערים טובים. זיהיתי את שפתם, שמעתי את צחוקם. בחיי שלא רציתי להפריע להם. הם שיחקו כדורגל, הם נהנו. פשוט עברתי לישון בסלון. היה עלי לבחור בין אוויר צח לבין רעש. סגרתי את החלון. אבל בלילה השלישי אמרתי לעצמי: לא עוד. עניתי לעצמי: נכון. (בן זוגי, אגב, נרדם בכל מצב.) כאמור התקשרתי ל - 106, כפי שהציע לי בעבר, השכן הוותיק, שמשמש גם כוועד הבית. 

תוך דקות ספורות שחקני הלילה נעלמו. גם למחרת הם לא הופיעו, ועד כתיבת שורות אלה - לא נראו או נשמעו בגן. מרוצה מהתוצאה, תכננתי לנהוג באותו אופן, כששוב יופיעו הנערים עם הקפוצ'ונים והקורקינטים. אבל גם הם נעלמו. או שנבלעו בתוך המולת חגיגות העצמאות.

בערב יום העצמאות, וגם למחרת, היה המון רעש. התבצרתי בדירה. כמובן שלא הפרעתי לחגיגות. ואז הגיעה הידיעה - על הבחור הצעיר שנדקר, שנרצח, כי אמר, כי ביקש, כי העיר לחבורת נערים לא להשפריץ ספריי קצף על הסועדים בפיצרייה שבה עבד.

*

בבניין שלנו גרים מספר שכנים ותיקים - אותם אלה מראשית הבניין (בערך שנת 2005), מקורם דומה לשלי. הם אפילו מכירים אנשים "חלוצים" מהקיבוץ שלי, כאלה שכבר אינם בין החיים. כך שאני חשה - גם קצת בבית. במיוחד כשהם מתלוננים על המצב הרעוע, על המנקה או על דבר מה, למשל בקבוק שלא הושלך לסל הנכון. ותמיד דואגים לציין מה היה כאן פעם, כשכולם היו דומים יותר, וממושמעים יותר.

באחד הביקורים סיפרה לי השכנה כי פעם, בגן הזה - אותו גן שאני מכנה "יפני"  - נרצח נער. אבל זה היה מזמן. היא אמרה. ולפני כן גרה כאן משפחה של "עבריינים", הם נהגו לחנות את הרכבים על המדרכה ולחסום את הדרך לכל השכנים. אבל גם זה היה מזמן. ולפני כן הייתה כאן בריכת שחייה. היא זוכרת, איך כילדה שחתה בבריכה. והיה כאן גם מגרש כדורגל שבו שיחקה קבוצת "הפועל" המקומית. על כך גם מעיד שלט שמוצב ליד המזרקה, מול הבניין החדש שנבנה אחרי שעברנו לכאן, וביחד עם בניין נוסף שנבנה לאחר "השבעה באוקטובר" ודומה יותר מכל ל"פיל לבן" - שני הבניינים מסתירים את הנוף - את האופק הרחב, הברושים, השמיים, ואת צמד מגדלי "התאומים" שאהבתי לצלם. אבל זה היה מזמן. "אבל עכשיו הכול בסדר", היא אומרת, רגע לפני שאני יוצאת מדלת ביתה.

אני לא באמת בחרתי לגור כאן, כי אם הייתי בוחרת - ללא ספק הייתי בוחרת עיר אחרת. למשל תל אביב, הרצליה, כפר סבא או אפילו רמת השרון. אם כן, הדירה בחרה בי - בנו. נכון, אני לא התנגדתי. בתקופות מסוימות, כמו במלחמה האחרונה וזו שלפניה ולפניה, אף הודיתי לה, העדפתי אותה על פני אפשרויות אחרות.

אני אוהבת לגור כאן. אני אוהבת לצפות מהמרפסת באנשים שהם לא אני, ואני לא הם - לא דומים לי וגם לא דומים זה לזה. להנהן לשלום, לנסות להכיר. בזמן המלחמה האחרונה, זו עם "הארי", צפיתי דרך חלון הממ"ד בשיכונים הסמוכים. למחרת, כשצעדתי סמוך לשיכון עם דודי השמש הלבנים והכביסה הצבעונית שתלויה על החבל - מתנופפת ברוח כמו ציפור מארץ אקזוטית - פניתי לאישה שחלפה בדרכי, לבושה בבגדים מסורתיים לכבוד שבת. אמרתי לה שהיא יכולה לבוא לממ"ד שלנו בזמן ההתרעה, או לפחות רציתי להגיד. היא ענתה, או לפחות זה מה ששמעתי, שהיא לא מפחדת, כי היא מאמינה באלוהים.

בסוף היום אני צופה בתמונה של אותו קניון שבו התרחש האירוע. מישהו מציע לקרוא לקניון על שמו של הבחור הצעיר שנרצח, כדי שלא נשכח - זה שאיבד את חייו בגלל מילה. אני מתבוננת בתמונה, לוחשת את שמו - ימנו בנימין זלקה.

ובוכה.

 

 

)לזכרו של ימנו בנימין זלקה. יהי זכרו מהפכה, צדק, אהבה.
הלוואי שפניו היפות, עיניו הטובות וחיוכו המאיר יחוללו שינוי, יחברו בין קצוות, ימגרו פשעים ושנאת חינם.)

 24.4.2026, יום שישי

 

 

 

 

אלפיים ושש עשרה. “שנת הבית”.

 

Lilach Bar-Ami  2016 ©

בקיץ אלפיים ושש עשרה עזבתי את תל־אביב. כעבור עשרים ושלוש שנים, שבע דירות: אחת עם שותף, שתיים עם שותפות מתחלפות, אחת לבד על גג, ועוד שלוש עם בן זוג. בדירה האחרונה, סמוך לשדרות עמנואל, גרנו שבע שנים. מהעיר עברנו לבית בפרוור. החיים הפכו ל״בית״. עבורי זה היה דבר חדש ומפחיד - בלי חצר הקיבוץ, בלי רחובות העיר. פשוט בית. זה היה בית גדול. ארבע קומות וגג. בלילה הראשון עמדתי במרפסת חדר השינה, בוהה מול הכלום. לנגד עיניי חלפו כל ״עקרות הבית״ - נשים שאת רובן לא הכרתי באופן אישי . קיוויתי כי אולי נגלה - שבכל זאת יש חיים בפרוור.

גרנו שם שש שנים. לראשונה היה לי סטודיו רחב, במקום ששימש מחסן. אחרי שפינינו ממנו ערימות ספרים, אינספור חפצים מאובקים וגם חרא של עכברים. בחודש האחרון פגשתי בחור צעיר ונחמד, שהתעניין ביצירות שלי וברכישת הבית, הוא הזמין אותי למפגש של דיירי השכונה. אלה היו א.נשים עשירים מאוד. כאלה שקונים בתים, שעושים עסקים. לא היה לי מה להציע להם, וגם לא ידעתי איך מתנהגים לידם. עניתי בנימוס: תודה על ההזמנה, אולי אבוא לפגישה הבאה.

התפקיד שלנו היה לפנות את הבית - מקום גדוש בדברים מכל הסוגים, אוסף שנצבר במשך כחמישים שנה, שנע בין אספנות לאגרנות. פחדתי לגעת בדברים. פחדתי שמישהו מבעלי הבית יכעס עלי. וגם קיוויתי שמישהו יכעס - או תכעס. אבל כבר לא היה מי. הבנתי שכדי לצלוח את המשימה עלי להפוך אותה ל״פרויקט אמנות״. אפשר היה לפנות הכול תוך ימים ספורים. בעזרת סבלים מהשוק. אבל התעקשתי לתת מקום לתהליך, לפרידה מתקופת חיים של אנשים שלא מכבר הלכו מכאן - דור שמהווה חלק מרכזי מהמדינה שבתוכה צמחנו. כל מה שמספרים החפצים שאספתי ותיעדתי.

מבעד לחלון הסטודיו נשקף בית עם גג רעפים אדום. מבנה גנרי, שיותר מכול הדהד את המקום שממנו באתי. תיעדתי את הבית ההוא לאורך עונות השנה - אביב, קיץ, סתיו, חורף. כמו דמות מסרט יפני או מסיפור של פול אוסטר. בראשית שנת עשרים עשרים, כשבאוויר הדהדו קולות הפיכה, ובחוץ הצטרפנו למפגינים סמוך לגשר, באחד מימי "הסגר" הראשונים, הופיע בולדוזר כתום. רעש חזק הקפיץ אותי מהמיטה. צילמתי את הריסת הבית עם גג הרעפים האדום, כמי שמתבוננת ביצירה של גורדון מטה קלארק, ומתעלמת משאר המחשבות..

20.1.2026

 

 

כל מה שבית צריך

 

Lilach Bar-Ami, December 2024 ©

לילך בר-עמי

כל מה שבית צריך

(לאבא)

 ............................................

כָּל מָה שֶׁבָּיִת צָרִיךְ

שֶׁמִּישֶׁהוּ יָבוֹא. יִפְתַּח אֶת הַדֶּלֶת

בְּעֶזְרַת מַפְתֵּחַ עִם מַחְזִיק מַפְתְּחוֹת,

דֻּבּוֹן כָּסוּף, חַמְסָה כְּחֻלָּה, עַיִן נֶגֶד הָרַע,

הָלוֹ קִיטִי אוֹ בֻּבַּת אַרְנָב עִם

שֵׁן שְׁבוּרָה.

 

............................................

מִישֶׁהוּ יָבוֹא. יוֹשִׁיט יָד,  יַדְלִיק אוֹר.

יִפְתַּח חַלּוֹן, תְּרִיסִים וְגַם וִילוֹן, יַשְׁקֶה אֶת הָעֲצִיצִים,

יְדַבֵּר אֶל הַצְּמָחִים, יְלַטֵּף אֶת הָרָהִיטִים,

יֵשֵׁב עַל הַכֻּרְסָא, יְנַמְנֵם עַל הַסַּפָּה, יִישַׁן עַל הַמִּטָּה,

יָזִיז כִּסֵּא, יָסִיר מַפָּה שֶׁל תַּחֲרָה,

יֹאכַל עַל הַשֻּׁלְחָן.

 

............................................

קוֹל, מָה שֶׁבָּיִת צָרִיךְ.

מִישֶׁהוּ יָבוֹא. יְתוֹפֵף בַּסִּירִים, בְּמַחֲבַת, יָכִין חֲבִיתָה,

יַחְתֹּךְ סָלָט, עַגְבָנִיָּה, מְלָפְפוֹן, פֶּטְרוֹזִילְיָה, קָצוּץ קָטָן קָטָן,

מֶלַח, לִימוֹן, זֵיתִים יְרֻקִּים. יַפְעִיל אֶת הָרַדְיוֹ,

יְפַזֵּז לְצלילי מַנְגִּינָה, יִרְקֹד בְּיַחַד עִם הַמַּגֵּב,

יָשִׁיר בְּקוֹל גָּדוֹל, כְּמוֹ שֶׁאֵין מִלְחָמָה.

 

............................................

מִישֶׁהוּ יָבוֹא. יִפְתַּח בֶּרֶז, יַנִּיחַ לַמַּיִם לִזְרֹם,

יִפְתַּח אֲרוֹנוֹת, יְנַעֵר אֶת הַבַּדִּים, יִתְעַלֵּם מִגְּלָלֵי עַכְבָּרִים,

יַחֲלִיף מַצָּעִים, יְכַבֵּס אֶת אֵלֶּה שֶׁמַּמְתִּינִים מְקֻמָּטִים, מְכֻרְבָּלִים

עַל גַּבֵּי הַמִּטָּה, הֲמוֹן יָמִים. מֵאָז שִׁבְעָה בְּאוֹקְטוֹבֶּר, הַיּוֹם בּוֹ -

הַבַּיִת פּוּנָהּ, נֶעֱזָב בְּחוֹפְזָהּ וְהֵם הָפְכוּ לִהְיוֹת "מְפֻנִּים",

יָצְאוּ לִנְדוּדִים. אֲרֻכִּים. כִּמְעַט כְּמוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

 

............................................

כָּל מָה שֶׁצָּרִיךְ, שֶׁמִּישֶׁהוּ יָבוֹא. יִשְׁאַב שְׁטִיחִים,

יְאַוְרֵר אֶת הֶחָלָל, יִגַּע בִּדְבָרִים, יְטַאֲטֵא אֶת הַבָּלָטוֹת,

גַּם אֶת אֵלֶּה שֶׁשָּׁקְעוּ, יְנַגֵּב אֶת הַטִּיחַ, מִתְפּוֹרֵר..

יָסִיר אָבָק, קוּרֵי עַכָּבִישׁ, יְעַלְעֵל בָּאַלְבּוֹמִים, שֶׁמַּמְתִּינִים

כְּבָר שָׁנִים, בְּתוֹךְ מְגֵרוֹת, בְּתוֹךְ קַרְטוֹנֵי נַעֲלַיִם,

בְּתוֹךְ הַשִּׁדָּה הַזְּקֵנָה.

 

............................................

בַּיִת צָרִיךְ, שֶׁמִּישֶׁהוּ יָבוֹא. מִישֶׁהוּ -

יָזִיז חֲפָצִים, יְיַשֵּׁר, יְמַיֵּן, יְקַפֵּל, יַשְׁלִיךְ אֶת

מָה שֶׁמְּיֻתָּר, יַסְתִּיר כְּתָמִים, יְמָרֵק מַרְאוֹת,

יוֹפִיעוּ דְּמוּיוֹת, גַּם קוֹלוֹת, תִּינוֹק בּוֹכֶה,

פָּעוֹט מְצַחְקֵק, יֶלֶד, נַעַר, אִישׁ. אִשָּׁה.

אִמָּא. אַבָּא.

 

............................................

כָּל הַמִּשְׁפָּחָה. תִּתְכַּנֵּס בְּתוֹךְ הַבַּיִת, שֶׁהִנֵּה סוֹף סוֹף,

יָקוּם מֵחָדָשׁ עַל הָהָר. דֶּשֶׁא יָרֹק, מֻתָּר לִדְרֹךְ,

גַּג רְעָפִים, דּוּד שֶׁמֶשׁ, חַמָּה שֶׁל רֵאשִׁית אָבִיב,

שְׁכֵנָה מְפַטְפֶּטֶת, אוֹחֶזֶת עוּגָה עִם תּוּתִים, אַבְקַת סֻכָּר,

זֵר חַרְצִיּוֹת וְרֵיחַ תִּקְוָה, הַכֹּל בִּמְקוֹמוֹ מֻנָּח. כְּמוֹ שֶׁמֵּעוֹלָם

לֹא נֶעֱזָב, לֹא נִנְטַשׁ, לֹא פֻּנָּה אוֹ שֶׁמָּא הָיָה מְאֻיָּם.

 

............................................

הַגִּנָּה שׁוּב פּוֹרַחַת, מִישֶׁהוּ מַשְׁקֶה, מְכַסֵּחַ אֶת הַדֶּשֶׁא,

יוֹשֵׁב לָנוּחַ עַל סַפְסָל, קוֹרֵא עִתּוֹן, עֵץ לִימוֹן, אֶרֶז הַלְּבָנוֹן,

הַיָּם, הָאֹפֶק, עֲנָנִים לְבָנִים שַׁטִּים, צְחוֹק יְלָדִים מִשְׁתַּטִּים,

מְשַׂחֲקִים בְּכַדּוּר אָדֹם, רֶגַע לִפְנֵי הַשְּׁקִיעָה, צִפּוֹרִים מְצַיְּצוֹת,

שָׁבוֹת בִּמְהֵרָה אֶל הַקֵּן, בְּרוֹשִׁים בָּרוּחַ, בַּלּוּטִים מֻנָּחִים

בְּתוֹךְ קְעָרָה שֶׁל חֶרֶס.

 

............................................

קוֹל נְקִישׁוֹת, נַעֲלַיִם דּוֹרְכוֹת עַל אַסְפַלְט, מִישֶׁהוּ רָץ

עַל כְּבִישׁ מַעֲרֶכֶת, גָּדֵר בִּטָּחוֹן, מִגְדַּל שְׁמִירָה,

שַׁעַר צָהֹב נִפְתַּח וְנִסְגַּר. נִסְגַּר וְנִפְתַּח. וְחוֹזֵר חָלִילָה.

הִנֵּה שׁוּב מַמְשִׁיכִים, מַמְשִׁיכִים הַחַיִּים. מֵחָדָשׁ נִרְקָמִים.

כָּל מָה שֶׁבַּיִת צָרִיךְ. שֶׁמִּישֶׁהוּ יָבוֹא.

יָבוֹא. יִפְתַּח אֶת הַדֶּלֶת.

 

11.1.2025

(הטקסט נכתב בראשית שנת 2025, בעקבות תחילת ההתארגנות לקראת חזרה לישובי הצפון, לאחר הכרזת הפסקת האש עם לבנון. 

אבא האהוב נפטר בראשית המלחמה, בתאריך 10.11.2023, חודש אחרי שההורים פונו מביתם בקיבוץ - ששוכן על גבול הצפון.)

כלוב

 

Lilach Bar-Ami 2018 ©

כלוב

בהתחלה היה רק כלוב. לאט לאט הגיעו החיות. אלה הראשונות מתו. מי שלא מתה ברחה. בחודש פברואר של שנת 2010 הן שמעו לראשונה על הכלוב. כעבור זמן מה הפלא ופלא היו חיות שהצליחו לשרוד במקום החדש. התלבטנו איזה מן חיות כדאי לגדל. עד שהבנו כי המבנה מתאים ליצורים בעלי כנף. לא תרנגולות, לא תוכים, לא דררות, גם לא עורבים ולא ציפורים אדומות חזה. בסוף ללא קשר להתלבטות הגיעו הטווסות. תחילה החיים שלהן התנהלו על מי מנוחות. על אף שהן היו שקופות. כן בהחלט, הן היו מודעות לכך שאף אחד או אחת לא מבחין בהן. למרות זאת בסך הכול היו להן חיים די טובים בכלוב אך הן לא הסתפקו בזה. בשלב מסוים הצטרפו הטווסים. באופן טבעי הם פרשו זנב. לא. לא מדובר בכלוב זהב אבל אחרי שהטווסים הצטרפו החיים במקום נעשו משום מה טובים פי כמה. הם וגם הן החלו לקבל תרועות ותשואות מצד היצורים האחרים שפתאום החלו לחבב אותם. זה מאוד מצא חן בעיניי הטווסות שלמדו אט אט את מלאכת הטווסים. עד מהרה הן הבינו את המשחק וגם למדו להתעלם מהיצורים הלא מחבבים. הן אפילו למדו להעמיד פני לא מחבבות. נכון המשחק מעולם לא היה הדדי ו/או מושלם אך למרות זאת הוא נתן להן קצת שמחת חיים ואפילו סיפוק מה. גם אם לרגע קט. תוך זמן קצר הפך הרגע לעשרות, למאות, למיליונים וביליונים. פתאום החיים של הטווסות הפכו לכלוב. מידי בוקר וערב הן פרשו זנב. נוצות מהודרות בשלל גווני הירוק, הטורקיז והתכלת, אינספור עיניים מביטות דרך סורגי הכלוב, פוגשות אינספור אישונים בני דמותן, כמו מראות שמכפילות ומשכפלות את עצמן. הן כבר לא היו שקופות. הן הפכו לטווסים. הן שמחו להיות טווסים. הן שכחו שמדובר בהעמדת פנים. התחפושת הפכה לשגרת יומן. למלאכתן. לפרנסתן. הן נהנו לישון ולקום, לאכול ולהקיא, לריב ולהתפייס וכל השאר בתוך הכלוב הלא מוזהב. הן שכחו שבחודש פברואר של שנת 2010 הן שמעו לראשונה על הכלוב. נכון בלי הפרט "הלא מוזהב" שממילא לא שינה דבר. בסך הכול הן היו שמחות. ככל שהיצורים האחרים האכילו אותן יותר, הן תפחו וטיפחו את עצמן ואת נוצותיהן ובהמשך אף מירקו, הבריקו וצחצחו את נוצות צאצאיהן, אותם יצורים בעלי כנף שכלל לא היה להם מושג כי מדובר בכלוב. מילא לא מוזהב. אבל פשוט כלוב. כלוב. 

19.11.2021

 

מגדל כחול

 

Lilach Bar-Ami Blue Mount 2015 ©

פעם גרתי מול מגדל כחול. בזכות כתבה שקראתי מספר שנים אחרי שעזבתי את העיר הבנתי כי התעלמתי מנוכחותו של המגדל. אולי בגלל שמו, שדמה לשם של מקום אחר שהזכיר לי דברים פחות נעימים. זה היה עוד לפני שגורדי שחקים הפכו לדבר של מה בכך בשמים של תל אביב. אולי חוץ ממגדל שלום. זו הייתה הדירה השנייה שלי בעיר. אם אני לא סופרת את זו עם השותף הנוכל שמצאתי על עץ. זו הייתה הדירה הראשונה עם חלון שמשקיף לנוף. כמו הקודמת, זו שאני כן סופרת כי שם התחילו החיים החדשים שלי ובה גרתי שבע שנים, גם השנייה הייתה ברחוב מזא"ה. חוץ מהמגדל הכחול שלא ראיתי היו בחלון צמד דקלים, מעבר חציה עם דמויות חרדים שנהגתי לצלם השכם והערב, בית קפה עם הסנדוויצ'ים "הכי טעימים בעיר", חנות פרחים עם קיר ירוק וזוג אופניים בלי מנוע, רכב לבן מנוקד, שבתוכו רוחצים ומספרים כלבים, חוטי חשמל שלא תמיד מחוברים. אחרי העבודה נהגתי לשבת על המרפסת מול המגדל הבלתי נראה, לשתות קפה או תה צמחים, לצפות בציפורים ובצורות של עננים. אחר כך היו עוד ארבע דירות. אחרי זו האחרונה, כלומר השישית, אם לא סופרים את הראשונה, כשגורדי השחקים צמחו ושכר הדירה גאה, עזבתי את העיר. הדירה האחרונה בה גרתי ביחד עם אהובי, אותו פגשתי כשגרתי בדירה השלישית ברחוב בר כוכבא פינת בוגרשוב, הייתה בצפון הישן של תל אביב, ברחוב שנושק לזו הראשונה שאני לא סופרת עם השותף הנוכל, אותה מצאתי דרך מודעה שמישהו נעץ על עץ ברחוב ארלוזורוב פינת דיזינגוף. בפתק היה כתוב, דרושה שותפה לא מעשנת. תלשתי מהעץ את מספר הטלפון ביחד עם כל הדף, כדי שאף אחת אחרת לא תתקשר.

6.4.2021

 

סירה כחולה, מיצב במוזיאון חיפה

 

Lilach Bar-Ami and Deganit Artman, Girl With Chinese Vase 2018

קישור לדף המיצב "סירה כחולה" באתר שלי

לילך בר-עמי

סירה כחולה 2020

מיצב קיר בתערוכה הקבוצתית "זרות נשית" במוזיאון חיפה

אוצרת: לימור אלפרן זרד

מיצב הקיר סירה כחולה מכיל פרגמנטים, חומרים ומחשבות הנקשרים לבית שבו גרה האמנית בשנים האחרונות. בבית, שנבנה לפני כארבעים שנה, יש חפצי נוי, כלים ושטיחים המתאפיינים באסתטיקה של עידן שחולף בהדרגה מן העולם, ובו מגולמים געגועים ל"ארץ אחרת". היחס בין האישה לבין החפצים מעורר שאלות הקשורות ליחסי הגומלין בין טבע לתרבות, בין מרחב פיזי למרחב מטפיזי, וכן סוגיות של זהות חברתית, תרבותית ומגדרית.

רוחה של "עקרת הבית" מרחפת מעל העבודות. שני המונחים "עקרת" ו"בית" מתערבלים לסירוגין זה בזה. בין כותלי הבית אישה חולמת על "החיים האמיתיים", ושלל החפצים שהיא אוספת ומטפחת נושאים אותה לעולמות רחוקים, קסומים, דמיוניים, אי-שם הרחק מעבר לקירות הבית.

בחודשים הראשונים של מגפת הקורונה, בזמן שנכפה סגר על בני האדם בארץ ובעולם, צילמה האמנית את כף ידה כשהיא אוחזת חפץ ועטויה בכפפת ניילון מהסוג שהתבקשנו לעטות במקומות ציבוריים. רובד חדש ומפתיע התווסף אל ארסנל הדימויים, הפעולות והתנועות שמזינות את היצירה במרחב הבית. כך נוצר מרחב עתידני, אניגמטי, מסתורי ואחר. באופן זה נוצרת גם תפנית בעלילה - זווית נוספת לבחינת הסיפור של "עקרת הבית" ובני דורה דרך עדשת הזמן החולף.

המיצב מוקדש כמחווה לאלה וקורט אמסטר, בעלי הבית ז"ל, ובני דורם.

התמונה "נערה ואגרטל סיני" היא חלק מפרויקט משותף עם הצלמת דגנית ארטמן.

קישור לדף התערוכה הקבוצתית "זרות נשית" באתר של מוזיאון חיפה