לילך בר-עמי
הר הר (חומרים של ארכיון)
מיצב בגלריה "גבול" קיבוץ חניתה
אוצרת ריטה כץ
חלק 2
(קישור לחלק 1)
"אני עומד לפני תצלום גן החורף כחולם רע
הפושט לשווא את זרועותיו אל הבעלות על הדימוי: אני כאותו גולו
הצועק "מר לי, מר לי", משום שלעולם לא ידע את האמת של
מליסאנדה (מליסאנדה אינה מסתירה, אבל אינה מדברת. וכך
התצלום: אין הוא יודע לומר מה שהוא מניח לנו לראות)." (3)
"העלייה לחניתה" - סרט הוידאו שצילמה בר-עמי ב"נייד" באחד מביקוריה במקום, מזמין את המבקר בתערוכה להמשיך את המסע שהחל בטיפוס אל ההר. מכונית נוסעת במעלה הדרך המובילה לחניתה, טבע גלילי טיפוסי, עציי אורן, ברוש, אלה ואלון, שלטים שמעידים על הימצאותם של חיות בר, נוף אליו בר-עמי חוזרת מספר פעמים בשנה, לבקר את הוריה ואת בית ילדותה. השם שבחרה לוידיאו מהדהד גם את המיתוס המקומי, סיפור היישוב שעלה לקרקע בשנת 1938, וגם את החוויה הרגשית הכרוכה בשיבה "הביתה" ובעיסוק של האמנית בחומרים מתוך הארכיון האישי. הסרט "ממשיך" את הדרך של מי שכרגע עבר אותה, טיפס בכביש המוביל אל ההר, רק כדי לבקר בתערוכה שבר-עמי הציבה "שם" על ההר, בפריפריה, הרחק מהמרכז, הנה הדרך ממשיכה, מובילה את המבקר אל תוך סיפור חייה, נבכי נשמתה של האמנית ואולי גם שלו.
השנה של המחברת 1973, השנה בה התחוללה המלחמה האיומה ההיא, מלחמת יום כיפור, שאריות
מסקינג טייפ מחברות את הפרחים לנייר, מחברות את התודעה של מי שחווה את הזמן ההוא,
לפעולת ה"האפלה", אותם בריסטולים שהוצמדו לחלונות בעזרת מסקינג טייפ, כדי להחשיך את היישוב מפני עינו של האויב. בקיר ממול אפשר להבחין בדימוי של באר
עתיקה שצילם אביה ליד מוזיאון הישוב, בר-עמי שכפלה את הדימוי, הדפיסה מחדש, הציבה באופן שיוצר השתקפות הדימוי בעצמו, לידו הניחה טקסט שנפתח
בשורות:
"(1973 פרצה מלחמה פתאום)
(המקום בו ישבתי או עמדתי בזמן שפרצה מלחמה)".
בקיר הממוקם מול הקולאז' שיצרה עם תצלומים מאלבום סבתה אפשר להבחין בצורת ריבוע שחור, דימוי שמהדהד את "הריבוע השחור" של האמן הרוסי קזימיר מלביץ', מרחף על פני התערוכה שמתכתבת עם האבות והאימהות הביולוגים של בר עמי - הוריה ומחנכיה בקיבוץ ועם האבות הרוחניים, אלו שאולי מאפשרים לה להרחיב את הגבולות המושגיים לצד הפיזיים, להציב את הארכיון בחזקת "רדי מייד", שם בפריפריה, רחוק מהמרכז, גבוה על הר, "הר ילדותה", בגלריה חדשה לאמנות עכשווית שצמחה בנוף המקומי.
כשמתקרבים לדימוי "הריבוע השחור", מגלים כי הוא מכוסה במן שירבוט שנראה כמו כתב יד בשפה לועזית כלשהי. כותרת העבודה: "שפת אם שפת אב (ניסיון להעתיק מכתב בצרפתית)", השפה היא אולי רובד נוסף, אם לא המרכזי שמחבר בין חלקי המיצב שבראה בר עמי, השפה הזרה (צרפתית) שהוריה דיברו ביניהם ועם בני משפחתם מחו"ל, שפה שהיא לא תמיד הבינה, "פס הקול" של ילדותה, איתו למדה לחיות בעל כורחה, "הזר המוכר" שתמיד היה שם, זרות שיוצרת חיבורים חדשים, למשל בין "הריבוע השחור" לבין פסל לוחם מאפריקה שמונח על מדף לצד כדים מתרבויות שונות.
"הריבוע
השחור" באופן מודע או שלא מתכתב עם ריבוע או ריבועים לבנים, בדמות מכתבים
שכתבה לה אימה וכתבו לה נציגי ועדת דור צעיר בזמן בו שהתה בניו יורק, וגם עם שאר מבנים ומקצבים על פיהם הציבה את הדברים בחלל: סדר אחיד, קבוע, נבנה ומתפרק,
מתפרק ונבנה וחוזר חלילה, אם לרגע נכווץ את העיניים, נמחק את הדימוי מעל גבי כל נייר ונייר,
נוכל להבחין באותו סדר, "דבר אחד אחרי השני" (one
thing after the other),
מקצב שמהדהד יצירות של אמנים מינימליסטיים.
"המבנה"
בנייתו ופירוקו ("דקונסטרוקציה") מכתיב את אופיו של המיצב, הן צורנית והן תוכנית. בקיר
הראשי, זה עם תצלומי הקיבוץ, ניתן להבחין בשלושה דימויים שבחרה בר עמי להגדיל מתוך
עשרות אלו שצילם אביה, מבנה חדר האוכל בזמן שיפוצים, צולם בשנות
השבעים, דימוי ש"מנבא" את גורל החברה הקיבוצית והשינוי שעברה משיתוף
להפרטה, מגדל מים ומבנה נוסף, מן בית אבן עליו כתוב "משרד". (שם מספרת בר-עמי, היה חדרה הראשון
כשעברה מ"שכונת הנעורים" ל"שכונת הצעירים", שם גם בעבר
הרחוק יותר היה משרד של בית הארחה המקומי).
השלט "משרד"
מהדהד גם את התהליך שעברה בזמן העבודה על המיצב: "כמו פקידה במשרד,
פקידה ברשות עצמי, אחת שמנהלת את הארכיון האישי שלי, כך
במשך כחצי שנה, מיינתי, סרקתי, הדפסתי, גזרתי.."
איזכור נוסף של המקום ההוא בו
גרה בתחילת דרכה כאישה צעירה, כשעברה מ"שכונת הנעורים" ל"שכונת
הצעירים", ניתן למצוא בין הטקסטים ששילבה במיצב ה"תצלומים" המכונה: "מעולם לא הגעתי לפנות את הבית שלי".
התערוכה מהדהדת בין היתר מוזיאונים לאנתרופולוגיה, אולם במקום הטקסטים הרשמיים יוצרת בר-עמי טקסטים אישיים, סיפור אישי שהוא אולי חיפוש אחרי המקום "שלי" בתוך חברה שיתופית, בת דמותה של החברה הקיבוצית בתוכה גדלה, בית גידול בו הזיכרון האישי הופך כמעט באופן אוטומטי לקולקטיבי, מקום בו כמעט ואין "אני", או לפחות זה מתבטל שוב ושוב לטובת "אנחנו". ומי שלא יכול להתברג בתוך ה"אנחנו" כמו סבתה של בר-עמי, שעלתה ארצה ממרוקו בתחילת שנות הארבעים לחייה, ועוד אנשים שחיו בקיבוץ במעמד של "הורים של חברים", אין לו מקום, קיומו כמעט ואינו נראה או מורגש.
"30 שקיעות שאבא שלח לי בוואטסאפ במהלך חודש יולי 2018". - בר-עמי ביקשה מאביה, שבמשך חודש יולי 2018, יצלם בטלפון הנייד מדי יום את השקיעה המרהיבה, שנשקפת מבית הוריה וישלח לה
באפליקציית הוואטסאפ. שיתוף פעולה קטן שממשיך את מגמה זו בפרויקטים קודמים של
בר-עמי וסגירת מעגל עם האב הצלם החובב, שתצלומי הילדות והקיבוץ שהוא צילם בשנות השישים
והשבעים, שימשו כ"אבני היסוד" למיצב שיצרה. מהלך שמתכתב עם התערוכה כולה על
מגוון רבדיה, התכתבות עם האבות, דיאלוג בין גבוה ונמוך, זמן, שינוי, ועוד..
ה"צילום" הן כטכנולוגיה, כחומר או כפעולה, מתקיים בתערוכה כ"דימוי" מרכזי, המעיד על השינוי שהעולם עבר, לצד השינוי שעבר הקיבוץ מחברה שיתופית לחברה מופרטת. שינוי שמשליך על תפיסת הזמן, המרחב ושימור הזיכרונות שלנו. באמצעות פירוק ובנייה מחדש של "אלבומים" - אלבום תצלומי הילדות, אלבום התמונות של סבתא ו"אלבום גוגל", מנסה בר-עמי לחבר בין הזמנים עבר, הווה, עתיד, להגביה עוף, לבחון את העולם מנקודת מבט שבו-זמנית מחדדת ומטשטשת גבולות בין זמנים ותרבויות.
בר עמי יצרה תערוכה שכמעט כולה מורכבת מחומרים מתוך הארכיון האישי, לצד דימויים שאספה מהאינטרנט - "הארכיון הקולקטיבי", התערוכה היא גם הצעה לכל אחד ואחת להתבונן בארכיון שלו, להוציא מן המגירה או הבוידעם את תצלומי הילדות, הנעורים, הבגרות, המכתבים, הארכיון האישי של בר-עמי הוא גם סיפור של דור, של חברה, הוא זיכרון אישי-קולקטיבי, ניסיון לצוד קפסולת זמן, לגעת בקו התפר בין האנלוגי לדיגיטלי, לחולל דבר, אשר מתרחש תוך כדי התהליך, אקט אישי עם נגיעות של נוסטלגיה לצד הרהור מלנכולי על העתיד.. איך יראה ה"ארכיון" של העתיד, איך ישמרו הזיכרונות של הדורות הבאים, ילדים, נערים וצעירים, שבכל רגע ורגע מעלים סרטון בן דמותם ל"סטורי".. אנשים שמגיעים עד קצה ה"הר" רק כדי לצלם "סלפי"..
(קישור לחלק 1)
"אני עומד לפני תצלום גן החורף כחולם רע
הפושט לשווא את זרועותיו אל הבעלות על הדימוי: אני כאותו גולו
הצועק "מר לי, מר לי", משום שלעולם לא ידע את האמת של
מליסאנדה (מליסאנדה אינה מסתירה, אבל אינה מדברת. וכך
התצלום: אין הוא יודע לומר מה שהוא מניח לנו לראות)." (3)
Lilach Bar-Ami, Har-Har, Installation, Gvul Gallery Kibbutz Hanita
"העלייה לחניתה" - סרט הוידאו שצילמה בר-עמי ב"נייד" באחד מביקוריה במקום, מזמין את המבקר בתערוכה להמשיך את המסע שהחל בטיפוס אל ההר. מכונית נוסעת במעלה הדרך המובילה לחניתה, טבע גלילי טיפוסי, עציי אורן, ברוש, אלה ואלון, שלטים שמעידים על הימצאותם של חיות בר, נוף אליו בר-עמי חוזרת מספר פעמים בשנה, לבקר את הוריה ואת בית ילדותה. השם שבחרה לוידיאו מהדהד גם את המיתוס המקומי, סיפור היישוב שעלה לקרקע בשנת 1938, וגם את החוויה הרגשית הכרוכה בשיבה "הביתה" ובעיסוק של האמנית בחומרים מתוך הארכיון האישי. הסרט "ממשיך" את הדרך של מי שכרגע עבר אותה, טיפס בכביש המוביל אל ההר, רק כדי לבקר בתערוכה שבר-עמי הציבה "שם" על ההר, בפריפריה, הרחק מהמרכז, הנה הדרך ממשיכה, מובילה את המבקר אל תוך סיפור חייה, נבכי נשמתה של האמנית ואולי גם שלו.
Lilach Bar-Ami, Har-Har, Installation, Gvul Gallery Kibbutz Hanita
The Road to Hanita Video
"מחברת
לייבוש פרחי בר" כיתה ד', קיבוץ חניתה 1973 - בר עמי סרקה את הדפים של המחברת לייבוש פרחי בר
והדפיסה על נייר, מחברת בת כארבעים שנה, דימוי של פרחים יבשים, מתפוררים, סימנים של
מה שהיה פעם פרח, נוף מולדתה של האמנית, כלנית, רקפת, כרכום, חרצית, סביון ועוד. מהדהדים
את הזמן שחלף, התפורר כמעט נעלם, זיכרון של טיול עם המטפלת או שיעור
טבע, דומה לתהליך שעובר התצלום האנלוגי מרגע הדפסתו על הנייר, גוונים
שמשתנים, מתבהרים, אט אט נמחקים, יופיין המתכלה של הפרחים, דיאלוג סמוי שמתנהל עם
תצלומי הילדות, המוצגים בקיר ממול.
"(1973 פרצה מלחמה פתאום)
(המקום בו ישבתי או עמדתי בזמן שפרצה מלחמה)".
Lilach Bar-Ami, Har-Har, Installation, Gvul Gallery Kibbutz Hanita
בקיר הממוקם מול הקולאז' שיצרה עם תצלומים מאלבום סבתה אפשר להבחין בצורת ריבוע שחור, דימוי שמהדהד את "הריבוע השחור" של האמן הרוסי קזימיר מלביץ', מרחף על פני התערוכה שמתכתבת עם האבות והאימהות הביולוגים של בר עמי - הוריה ומחנכיה בקיבוץ ועם האבות הרוחניים, אלו שאולי מאפשרים לה להרחיב את הגבולות המושגיים לצד הפיזיים, להציב את הארכיון בחזקת "רדי מייד", שם בפריפריה, רחוק מהמרכז, גבוה על הר, "הר ילדותה", בגלריה חדשה לאמנות עכשווית שצמחה בנוף המקומי.
כשמתקרבים לדימוי "הריבוע השחור", מגלים כי הוא מכוסה במן שירבוט שנראה כמו כתב יד בשפה לועזית כלשהי. כותרת העבודה: "שפת אם שפת אב (ניסיון להעתיק מכתב בצרפתית)", השפה היא אולי רובד נוסף, אם לא המרכזי שמחבר בין חלקי המיצב שבראה בר עמי, השפה הזרה (צרפתית) שהוריה דיברו ביניהם ועם בני משפחתם מחו"ל, שפה שהיא לא תמיד הבינה, "פס הקול" של ילדותה, איתו למדה לחיות בעל כורחה, "הזר המוכר" שתמיד היה שם, זרות שיוצרת חיבורים חדשים, למשל בין "הריבוע השחור" לבין פסל לוחם מאפריקה שמונח על מדף לצד כדים מתרבויות שונות.
Lilach Bar-Ami, Har-Har, Installation, Gvul Gallery Kibbutz Hanita
Lilach Bar-Ami, Har-Har, Installation, Gvul Gallery Kibbutz Hanita
)"החדר הראשון שלי בשכונה של הצעירים הכי קטן מה שעלה בגורל חתיכת נייר שלפתי מתוך הכובע חצי מיטה פעמון שעון מעורר כוננית קש נתן זך הספר האדום "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" וגם "זן ואמנות אחזקת האופנוע""(
Lilach Bar-Ami, Har-Har, Installation, Gvul Gallery Kibbutz Hanita
התערוכה מהדהדת בין היתר מוזיאונים לאנתרופולוגיה, אולם במקום הטקסטים הרשמיים יוצרת בר-עמי טקסטים אישיים, סיפור אישי שהוא אולי חיפוש אחרי המקום "שלי" בתוך חברה שיתופית, בת דמותה של החברה הקיבוצית בתוכה גדלה, בית גידול בו הזיכרון האישי הופך כמעט באופן אוטומטי לקולקטיבי, מקום בו כמעט ואין "אני", או לפחות זה מתבטל שוב ושוב לטובת "אנחנו". ומי שלא יכול להתברג בתוך ה"אנחנו" כמו סבתה של בר-עמי, שעלתה ארצה ממרוקו בתחילת שנות הארבעים לחייה, ועוד אנשים שחיו בקיבוץ במעמד של "הורים של חברים", אין לו מקום, קיומו כמעט ואינו נראה או מורגש.
Lilach Bar-Ami, Har-Har, Installation, Gvul Gallery Kibbutz Hanita
Lilach Bar-Ami, Har-Har, Installation, Gvul Gallery Kibbutz Hanita
Photographer: Eli Bar-Ami
ה"צילום" הן כטכנולוגיה, כחומר או כפעולה, מתקיים בתערוכה כ"דימוי" מרכזי, המעיד על השינוי שהעולם עבר, לצד השינוי שעבר הקיבוץ מחברה שיתופית לחברה מופרטת. שינוי שמשליך על תפיסת הזמן, המרחב ושימור הזיכרונות שלנו. באמצעות פירוק ובנייה מחדש של "אלבומים" - אלבום תצלומי הילדות, אלבום התמונות של סבתא ו"אלבום גוגל", מנסה בר-עמי לחבר בין הזמנים עבר, הווה, עתיד, להגביה עוף, לבחון את העולם מנקודת מבט שבו-זמנית מחדדת ומטשטשת גבולות בין זמנים ותרבויות.
Lilach Bar-Ami, Har-Har, Installation, Gvul Gallery Kibbutz Hanita
בר עמי יצרה תערוכה שכמעט כולה מורכבת מחומרים מתוך הארכיון האישי, לצד דימויים שאספה מהאינטרנט - "הארכיון הקולקטיבי", התערוכה היא גם הצעה לכל אחד ואחת להתבונן בארכיון שלו, להוציא מן המגירה או הבוידעם את תצלומי הילדות, הנעורים, הבגרות, המכתבים, הארכיון האישי של בר-עמי הוא גם סיפור של דור, של חברה, הוא זיכרון אישי-קולקטיבי, ניסיון לצוד קפסולת זמן, לגעת בקו התפר בין האנלוגי לדיגיטלי, לחולל דבר, אשר מתרחש תוך כדי התהליך, אקט אישי עם נגיעות של נוסטלגיה לצד הרהור מלנכולי על העתיד.. איך יראה ה"ארכיון" של העתיד, איך ישמרו הזיכרונות של הדורות הבאים, ילדים, נערים וצעירים, שבכל רגע ורגע מעלים סרטון בן דמותם ל"סטורי".. אנשים שמגיעים עד קצה ה"הר" רק כדי לצלם "סלפי"..
Lilach Bar-Ami, Har-Har, Installation, Gvul Gallery Kibbutz Hanita
(3) רולאן בארת, מחשבות על צילום, עמ' 102, הוצאת כתר
(3) רולאן בארת, מחשבות על צילום, עמ' 102, הוצאת כתר
