כריסמס 2016, מיצב, בית האמנים תל-אביב

Lilach Bar-Ami
  Christmas, Installation
in the group exhibition
Green Celadon

The Artist House Tel-Aviv 2016
Curator: Nitza Perry

 artists: Alejandra Okret, Lilach Bar-Ami, Anat Michaelis Levi, Kimiko Yusida, and Lu Yang

לילך בר-עמי

כריסמס, מיצב

בתערוכה הקבוצתית "ירוק סלדון"

בית האמנים תל-אביב 2016

אוצרת: ניצה פרי

טקסט קטלוג התערוכה אנגלית ועברית

Lilach Bar-Ami, Untitled 2015, Collage

הערגה למזרח הקרוב רחוק מביא את לילך בר-עמי ליצירת הכלאה בין נופים ישראליים טיפוסיים לבין נופים יפנים או מזרח אסיאתיים. המיזוג בין המקומי והמוכר לבין הזר והמסוגר, יוצרת הקבלה בין המזרח התיכון לבין מזרח אסיה. ההתמזגות הזו ניבטת בכל העבודות, החל מעץ תמר שמבצבץ בעבודות פגודה ומגדל, מבעד לשכבות הנייר לצד שמש אדומה, מבנים המזכירים פגודות או מקדשים ממזרח אסיה לצד מבנים הקשורים לנוף המקומי, החלוצי, דימויים של חומה ומגדל. בר- עמי יוצרת הכלאה בין מקום מקודש ומקום חילוני, נצחי וארעי, וכחלק בלתי נפרד מסמלי הישוב בו גדלה.

Lilach Bar-Ami, Christmas 2016, Installation

במיצב טפו טפו טפו עושה בר עמי שימוש בטבע ובריטואלים שנובעים ממנו, באמצעות דו שיח בין טבע פיסי למלאכותי, בין פנים וחוץ ובין מזרח קרוב לרחוק. המלח נחשב בדת השינטו ביפן כגורם מטהר, מתגוששי הסומו משליכים מלח אל הזירה לפני כל קרב, על מנת לטהרה, כאשר במשמעותו היהודית המיסטית משמש המלח גם בקמעות כסגולה נגד עין הרע. 

Lilach Bar-Ami, tfu tfu tfu 2016, Carpet of Salt, 2.20x2.20 cm

עבור בר-עמי המזרח הוא תרבות בת כלאיים של היום, לדבריה, סבתה פיבי שעלתה ממרוקו, לא נקלטה מעולם במקום החדש, בארץ ישראל. הזיקה אל המסורת נעה דרך קיום הרמוני בין ניגודים, כפרגמנטים של זהות. בתהליך עבודתה היא מבטאת את הצורך להתחבר אל העבר ואל המקורות שלה דרך תהליך פרוק והבניית זהות חדשה. 

בעבודת הוידאו להפיל כד מקזבלנקה מתגלים תוך כדי ריקוד ונחשפים, היבטים רבים המשותפים למזרח התיכון ולמזרח הרחוק. רעלה בדומה לקימונו יפני משמשת כעטיפה או אריזה של פני האישה וגופה ודרכה יש ניסיון למשמע האישה ולצמצם את מרחב הפעולה שלה. ניתוץ הכד ע"י הרקדנית, הוא שבירת הקודים המסורתיים ומחאה על הגבלת החופש של האישה, הן המזרחית והן היפנית, אשר שתיהן באות מתרבות המדחיקה את האני.


קישור לוידאו "להפיל כד מקזבלנקה" 2016
צילום ועריכה: הדר מיץ

Dropping Vase from Casablanca 2016 Video

(Lilach Bar-Ami, Dropping Vase from Casablanca 2016, (4 minutes Video in a loop
 Photography and Editing: Hadar Mitz

Dropping Vase from Casablanca 2016 Video

בספרו המושחז והמרתק של פרנץ פאנון, (Fanon Frantz)  "מקוללים עלי אדמות", הוא מציג את הרעלה כתרגום ללאומיות המקומית החדשה, שגורמת בשיאיה האבסורדיים להתאהבות במאפיינים החיצוניים עד כדי אימוץ האקזוטיקה. לטענתו, כאשר אדם מערבי מביט בעולם הלא מערבי הוא רואה לעתים את ההשתקפות של עצמו ושל התפישות שלו ולאו דווקא את המציאות הממשית של העולם הזה.  צורת המבט הזו ברעלה מקבילה לטיפול שעושה בר-עמי בקולאז דיגיטלי עם תצלום של פליקס ביאטו, עיניים מערביות. ביאטו, צלם איטלקי מהראשונים שצילמו ביפן במחצית השנייה של המאה התשע עשרה, חשב על דרך להראות את האנשים מיפן למערב. בתצלום הוא "מחפצן" את הסובייקט והופכו לאובייקט, סחורה שתתאים לצרכי השוק המערבי. 

(Lilach Bar-Ami, Western Eyes 2015, Digital collage with a Photography of Felice Beato (1832-1909
 Light box, 43x32 cm

ניכוס המבט המערבי על האחר, הנחשק, האקזוטי בא לידי ביטוי דרך העבודה כריסמיס המשלבת עץ חג מולד, פריחת הדובדבן, יחד עם נוף ישראלי טיפוסי. ההכלאה שעושה בר- עמי יוצרת מעין 'סובניר' מזכרת לתייר, פעולה אשר מעלה את הערך הנקוב של החפץ ע"י שבירת גבולות בין האמנותי למסחרי, בין צילום מטופל לרדי מייד והיעדר היררכיה בין אמנות גבוהה ונמוכה. 

Lilach Bar-Ami, Christmas 2014, Retouched photography, Light box, Readymade, 43x32cm

"Lilach Bar-Ami, Screen 2016, Triptych, Paper cut and photography from the Magazine "National Geographic

 (116x40 cm (each

Lilach Bar-Ami, Mountain 2015, an image from the internet, digital print, sequins and thread, 37x23 cm

Lilach Bar-Ami, Untitled 2015, An image from the Internet, digital print, Sequins , Thread, 32x24.5 cm

Lilach Bar-Ami, Pagoda & Tower 2016 Glued paper cut in layers, Tracing paper, light box, 30x30 cm

Lilach Bar-Ami, Mountain 2016, Glued paper cut in layers, light box, 30x20 cm

ליל שבועות. סוד.

במשק הילדים (אמא, אחי ואני)

צלם: אלי בר-עמי

פעם מזמן, בילדות, בכיתה ג' או ד', בחג שבועות, חברתי מ' ואני הלכנו למשק החי, שם לקחנו זוג אפרוחים, כדי להביא אותם כביכורים לטקס החג, לבמה הגדולה שתוצב על הדשא ליד חדר-האוכל. לכבוד האירוע צבענו את זוג האפרוחים, קישטנו אותם בצבעים של גואש, אלו היו אפרוחים של ברווזה או אווזה, כלומר לא של תרנגולת, הציור שיצרנו על גבי גופם הקטן נראה כמו כתם צבע חסר צורה וכלל לא מצא חן בעיננו, לכן שטפנו את האפרוחים בבריכה הירוקה, שהייתה מוצבת במרכז השטח, התחום בגדר ומכונה "אווזיה", כתוצאה מכך שטבלנו את גופם של האפרוחים במים הם מתו. כן האפרוחים מתו. אני לא זוכרת איך בדיוק זה קרה, אבל אני זוכרת שהם מתו וגם שזה ישב לנו על הנשמה, כמו משהו מעיק נורא, דבר לא טוב שעשינו, אמנם לא בכוונה, אבל אנחנו הרגנו זוג אפרוחים של ברווזה או אווזה. זה הרגיש בגוף דומה להרגשה הזו שכבר הכרנו מאותו יום בו נגענו בקן של סנוניות, קן שמצאנו במקלט של בית-התינוקות, הבנו שבגלל שנגענו בקן, הסנוניות לא ישובו עוד לעולם, לכן לקחנו מהקן את הביצים הזעירות ושמנו אותן על הרדיאטור בבית- הילדים, מקוות שהן יבקעו ומהן יצוצו גוזלים, מה שכמובן לעולם לא קרה, מקסימום הביצים הזעירות והרכות הפכו לקשות.

ליל שבועות, בעצם כל מה שכתבתי עד עתה על אותו סוד ילדות שקשור לאפרוחים שמתו אינו לרוחי. הנה עכשיו אני כותבת את זה שוב: פעם בילדות הייתה לנו כוונה טובה, לפחות כך חשבנו, להביא זוג אפרוחים מהודרים לטקס הביכורים, לבמת החג הגדולה והלבנה, שהוצבה על הדשא הירוק, ליד חדר-האוכל, עוד קודם לכן האפרוחים מתו בשוגג, כתוצאה מכך ששטפנו אותם בבריכה של האווזים.

המקרה עם העורב

המקרה עם העורב
(12.5.2011)

Alex Prager 2008

יום רביעי, בערך שבע וחצי בערב, הלכתי ברחוב, מאוכזבת מכך שגם הכספומט השלישי שבדקתי אינו מוציא כסף, חייגתי בנייד לק', אמרתי לו: נבואות הרב מתגשמות, אין כסף בקיר. בזמן ששוחחתי עם ק' עורב תקף אותי בראש, יכולתי להרגיש איך זוג רגליו - ציפורניו מכות בי בעוצמה, ננעצות בקרקפת, מישהי צעקה, "תיזהרי", מבוהלת זזתי אחורה, האישה הסבירה לי שהוא מגן על הגוזל שלו, לא ראיתי שום גוזל, האצתי את צעדיי, בעזרת כף היד מיששתי את הראש, מזל ששערי עבה..

בראש היו בעיקר מחשבות על טטנוס ותצלום של אמנית צעירה שראיתי לאחרונה.. וגם היצ'קוק..

ואם אודיע לראש העיר על כך שעורבים תוקפים אנשים ברחבי העיר, זה יעזור???

אחרי המקרה עם העורב בדקתי שוב את הכספומט בפינת דיזינגוף - ארלוזורוב, לשמחתי הוא עבד.

תרגום מחשב מסינית 1

Lilach Bar-Ami, digital photography 2007 ©

(תורגם עי המחשב מתוך טקסט בפייסבוק של חבר יקר מסין)

אנשים מגיל מסוים לא יכולים יותר בקושי אני בעצמי

כל הדרך גשם בערפל העיניים נישאות מעלה מעריץ

את סנטה קלאוס מפהק לנשום לנשום לנשום לשתות יותר

זה טוב? אשתי אמרה שמן דגים בריא ביחד עם טופו

גם אצות חה חה.. אני יודע לליבו של גבר! על פני השטח

בתוך הגלילים נעים פילים. 

שיח, מפה, שחמט, שלוש גלויות נוף מן ההר

Lilach Bar-Ami, iphone photography 2016 ©

Lilach Bar-Ami, digital photography 2016 ©

Lilach Bar-Ami, digital photography 2016 ©

השיעים חוצים את ההאוואלי

Lilach Bar-Ami, Moon 2011 ©

בעוונותיי שירתי בלבנון, במשך תקופה קצרה הייתי פקידת לישכה, זיכרון מאז:

אני תורנית, ישנה צמוד למרכזיה של לשכת האוגדה, אמצע הלילה, הטלפון מצלצל, על הקו מח"ט אחת החטיבות של האוגדה, קולו נרגש, הוא אומר לי: "תגידי לי"ב שהשיעים חוצים את ההאוואלי ", "מה?" אני שואלת, הוא מרים את קולו, צועק אל תוך אוזני: "השיעים חוצים את ההאוואלי".

אני מקישה בזהירות על דלת העץ הסמוכה, קוראת בקול רועד  "י"ב השיעים חוצים את ההאוואלי ". מעבר לדלת בוקע קול מנומנם, קולו של י"ב מפקד האוגדה, "שיתנו להם לעבור".

"שיתנו להם לעבור?" אני חוזרת על דבריו בטון ספקני, "כן" אני שומעת מעבר לדלת.

מרימה את השפופרת, אומרת למח"ט: "י"ב אמר שיתנו להם לעבור"

חוזרת למיטה, מתכסה בשמיכת הצמר האפורה, חושבת על השיעים, מי הם, איך הם נראים, מה הם לובשים, מה הם בחרו לקחת איתם כשברחו מהבית באמצע הלילה, מה הם חושבים, מה הם מרגישים, האם קר להם.

מדמיינת: נהר, גשר עץ, כמו בציור דיו סיני, של צייר לא ידוע, דמויות עטופות בדים בגוונים כהים, הנשים מכוסות מכף רגל עד ראש, הגברים אוחזים בידיהם את הפעוטים המנומנמים, על כתף אחת הם נושאים שקים ענקים, אותם יצרו כפי הנראה ממצעים, לתוכם השליכו בחופזה, כל מה שרק העלו על דעתם, שיכול להיות להם לעזר במסע הארוך הזה, מזון, בגדים, כלי רחצה, קצת תצלומים, זיכרון מהחיים, שאותותו נשארים מאחור.

לילה, ירח, השיעים פוסעים אל עבר אופק לא נודע..

"השיעים חוצים את ההאוואלי ", לעיתים המשפט הזה צץ ומהדהד בראשי, למרות שדי זמן עבר מאז, אז אני חושבת לעצמי, מה עלה בגורלם, האם הם הסתדרו, האם הם מצאו חיים חדשים, חיים טובים יותר במערב, או אולי חזרו הביתה..

שלום חיילת

Lilach Bar-Ami ©

Ana, from the series, Hello Soldier 2004

"שלום חיילת" כיניתי את התערוכה ההיא שמעולם לא יצאה לאוויר העולם. הסתובבתי ברחובות תל אביב חמושה במצלמה האנלוגית, זו הישנה של אבי, מצלמה שידעתי לתפעל היטב, מאז שחדלה לעבוד הרגשתי שלא אצליח לצלם שוב לשביעות רצוני, בטח לא עם כל ה"דיגיטאליות" האלו שעד היום אני מפעילה על מצב אוטומט.. אולי פשוט מפני שאני לא "צלמת" אני פשוט מצלמת..

Lilach Bar-Ami ©

Shira, from the series, Hello Soldier 2004

תל-אביב, אני מחפשת אחר חיילות, רחוב קפלן, סמוך לקריה, "שטח צבאי", "אסור לצלם" אישה עם מצלמה מעוררת מיד חשד, רחוב הארבעה, רחבת הסינמטק, שתי חיילות מסכימות לשתף פעולה, רוב החיילות אליהן אני פונה מסרבות להצעתי להצטלם, פה זה תל-אביב, כמעט כולם אמנים או אמניות, בוגרי "תלמה ילין", הן "מעריכות אמנות", חוששות לשתף פעולה, רק שלא יראו את פניהן מוצגות באיזו גלריה, אני מבינה אותן, "לונדון מיניסטורס" אני פוגשת עוד שתי חיילות, לשמחתי הן נענות בחיוב לבקשתי, (כולן חותמות לי במחברת, מאשרות את הסכמתן שאנהג בתצלומים כרצוני).

Lilach Bar-Ami ©

Ana, from the series, Hello Soldier 2004

המצלמה מתקלקלת, אני מתכננת להמשיך את הפרויקט בהקדם, אחרי שאתקן אותה או ארכוש חדשה, הצלמת ההולנדית רינקה דייקסטרה מגיעה ארצה, היא מציגה בגלריה "זומר" תצלומים של חיילות ישראליות, אחריהן עקבה במהלך גיל ההתבגרות, עד שהפכו לחיילות, הצבת הדמויות שהיא מצלמת בסטודיו מאוד דומה לזו שלי, (התצלומים שלי הם תוצר של מפגש אקראי ברחוב), או יותר נכון התצלומים שלי דומים לשלה, למרות שלא הכרתי את הסדרה הזו, אם איני טועה היא הוצגה לראשונה באותה שנה. אני מבינה. הפרויקט שלי נגמר נגמר נגמר. 

החיילות שלי נוצרו מתוך מחשבה על תפקיד החיילת ב"צבא הגנה לישראל", "אני החיילת", חוויתי את החיילות מהזן הנשי כסוג של פקידות, קישוט, תפקיד פסיבי, שבמובנים רבים מדכא את האישה, מנמיך ו"מחפצן" אותה, מציב אותה בין ערימות מסמכים שעליה למיין בין "סודי ביותר" ל"סודי פחות", או "מסווג", להשיב על צלצול הטלפון הצורם, לרשום הודעות, להגיש קפה שחור, לציית לפקודות, לעמוד למסדרים, צורת חיים שלא הצלחתי להסתגל אליה, העברתי את זמני בהגשת טופסי העברה מבסיס לבסיס (טופס 55) עד שמצאתי מפקד נחמד במשרד שומם של "ביטחון שדה" בלבנון, מפקד שלימד אותי איך להכין קפה בוץ, המתין בסבלנות רבה, בזמן שאצבעותיי תרות אחר המקש הנכון במכונת הכתיבה, בגון ירוק - נחושתי, וגם קצת כעס על כך שאני מתעוררת מאוחר, ובמשרד אין מי שישיב לצלצול הטלפון הבודד, כאשר הוא בכבודו ובעצמו מתקשר מהשטח.

החיילות שלי הן פקידות! (יתכן וחלק מהבנות שצילמתי שמשו בתפקידים יותר נועזים, אך אני בחרתי להציג אותן כפקידות.)

Lilach Bar-Ami ©

Esty, from the series, Hello Soldier 2004

את אחד התצלומים - חיילת ממוצא אתיופי, אני מוצאת בין תצלומי פרחים. פרחים שצילמתי במסגרת הטיולים שלי ושל נ' בטבע, טיולים שנעשו בעיקר כדי לאסוף אנרגיה של פרחים לצורך עבודתו, הוא אסף את האנרגיה ואני צילמתי את הפרח במלוא הדרו, כמו החיילות, לרוב מוצב במרכז הפריים. מניחה שכבר אז חשבתי להציג את תצלומי החיילות לצד הפרחים, קישוט, יופי, טבע דומם.

מוצבים רבים ברחבי הארץ נקראו על שם חילות: דינה, רינה, נורית.

קול בוקע ממכשיר רדיו, אי-שם בין נבכי העבר:

"בהיאחזות הנח"ל בסיני 
המון דברים יפים ראו עיני 
כמו למשל - חיילת יחפה 
וצמתה מוטלת על כתפה."

"שם כל השרות והדליות והרינות 
פסעו לאט בתוך שדרת קזוארינות 
עם כל האור וכל הפנאי 

אשר ראיתי בעיני. " 

Lilach Bar-Ami ©

Harzit, from the series, Hello Soldier 2004

הסדרה מעולם לא הושלמה, החיילות שלי נותרו בתוך תיבת העץ האפילה, זו המעוטרת בפריחה סגולה, שקניתי ב"שוק בצלאל", מודפסות על  נייר במצב "קונטקט מוגדל", ארוזות במעטפות נייר, כמו פרויקטים רבים שעשיתי בצילום, תקוות שוא, חלומות גנוזים ולא מעט כסף, שהשארתי בחנות הצילום ההיא ברחוב אלנבי, שנסגרה בראשית "העידן הדיגיטלי".

החיילות שלי נותרו בגדר רעיון, "פקעת של אוויר", בדומה לילדה ההיא מהסיפור של הארוקי מורקמי, טמונות בתוך סבך של חוטים שקופים, בלתי נראים, נעות בתוך זמן משלהן ושל מישהי אחרת, מישהי שאינן מכירות, אחת שאולי חלמה פעם להיות "צלמת".

Lilach Bar-Ami ©

Savyon, from the series, Hello Soldier 2004

הנה עכשיו בחודש אוגוסט, חודש שמוקדש ללעשות בעיקר "כלום", ללא הכנה מראש, כעבור כאחת עשרה שנה הן עולות מהאוב, יש להניח שעכשיו הן כבר נשים בשלות, חלקן נשואות, אמהות, אולי נשות "קריירה" כלשהי..

Lilach Bar-Ami ©

Sinan, from the series, Hello Soldier 2004

כנראה לא במקרה הן הופיעו דווקא עכשיו, נזרקו בעל כורחן לתוך ה"כלום", חודש אוגוסט, חופש, אם לא ביפן אז פה בישראל, בדירה השכורה בתל אביב, החיילות שלי הן כפי הנראה בין היתר שיקוף לאמנית או אמן שלרגע לא עוצרים ממלאכתם, שבויים ביצירתם, ברעיון שהביאו לעולם, יוצרים באופן אוטומטי, מבצעים פקודות דמיוניות, לא יכולים להגיד לא, האמנות היא הזהות, מנסים לשכלל את הדבר הזה כדי שיתאים לצרכים של אחרים, גלריות, מוזיאונים, אוצרים, צופים, אספנים, חוששים שאם לרגע ייוותרו או ישנו כיוון, תאבד לעד השפה שהם יצרו והם ביחד איתה ידעכו אט אט, ישקעו אל תוך מצולות הריק.

Lilach Bar-Ami ©

Shira, from the series, Hello Soldier 2004

החיילות שלי הן אולי גם "חיילות של אמנות" של "להיות אמנית", לציית למשחק מכור מראש או שלא לציית, לפשוט את המדים, את התחפושת, לקחת פסק זמן ולהמציא דמות חדשה, (אפרופו דמויות הנשים של האמנית סינדי שרמן), למשל להגיד לא לאוצרת, להשתתפות בתערוכה מסוג מסוים? (כמו ההצעה ההיא שקיבלתי השבוע להשתתפות בתערוכה קבוצתית בגלריה מרכזית, מלווה בצירוף מילים שמעורר בי דחייה).

"שלום חיילת" רציתי להגיד לחיילת שפגשתי אז מזמן לפני כאחת עשרה שנה ברחוב, והנה צירוף המילים שינה את משמעותו במהלך הזמן שחלף, כתיבת הטקסט והמחשבות .. "שלום חיילת" אולי בכלל זה שלום מהסוג השני "שלום ולא להתראות" לאותה "חיילת של אמנות" ואמונות שווא.

Lilach Bar-Ami ©

Dam ha Macabim, from the series, Hello Soldier 2004

(עוד עולה בדעתי: "שלום חיילת" מהדהד גם את "שלום חייל" סדרת עבודות על נייר, נוטפות דם של האמן משה גרשוני.

כן מעניין ההקשר למיצב הקיר שיצרתי בין השנים 2012 ל2013 בשם "ההר הוליד ארנב" הבוחן את שאלת הבחירה והרצון "להיות אמן" באמצעות דיאלוג עם רעיונות מחכמת הקבלה וג'וזף בוייס, נראה שהחזרה בזמן ובחינה מחדש של דימויי החיילות שצילמתי בשנת 2004 מחדדות עבורי מספר תובנות לגבי מיצב הקיר הנ"ל, שעדיין לא הוצג)