זהות בדויה

Lilach Bar-Ami 2020©

פעם קצת אחרי המילניום צעדת ברחוב קינג ג'ורג. הנשמה העתיקה שלך הכירה היטב את כל החומרים מהם הוא מורכב. האצילים והמחוספסים. האפורים והלבנים. המסריחים והנעימים. וכבר החליטה שהגוף הצעיר שלך לא יבלה עד סוף הימים ברחובות שכה אהבת, אלו שבכל פעם עוטים פנים חדשות. את לא תהיי אישה מבוגרת או זקנה שפוסעת על שביל שמוביל אל המקום בו נהגת לקפץ ולרקוד. לשם צעדת עם לב פועם לקראת לילה שעוד עלול להפתיע. לרוב שבת אל דירתך כמעט באותו המסלול. ליבך ריק. מתעלמת מהירח. גוררת רגליים במעלה השביל שחוצה את רחוב שנקין. זה שבימים לא ניתן היה להתהלך בו מבלי להתחכך.  

עצרת במדרכה מול שוק בצלאל. בפעם המי יודע כמה פשפשת בדוכן עם התיקים, צעיפים, תכשיטים, מדבקות לגוף, אבקות נוצצות וכל מיני דברים פצפונים. עוד לפני שלמדת שהם מכונים "אקססוריז", מילה שלפחות להרגשתך לא הלמה את הדוכן הקטן והמוסתר עם המוכר הפרסי או הודי. הוא חייך אלייך. היה לך שיער שחור-עורב בוהק. פוני קצר. בכל שבועיים רצת לספר כדי שיחדש את הגזרה. הוא קיצץ את הפוני. חינם. בגלל כל הכסף של הצבע והתספורת. ששילמת בכמה פעמים. לא היה לך בארנק די מזומנים לכל הפסים הלבנים הבלתי נראים, שהשתלבו בשיער השחור על פי מיטב האופנה. אחרי התשלום האחרון לא חזרת עוד למספרה של המעצב. התעקשת למצוא "מעצבת שיער" ולא סתם ספרית. אחת כזו כמו הגברים. שעוטפים את עצמם בשלל שמות ותארים. 

בזמן שעמדת בדוכן סמוך לפינה בה נפגשים המלך ג'ורג', שנקין ואלנבי. חלפה בראשך עטור הפוני מחשבה. על כך שנתן זך המשורר בכבודו ובעצמו. לא יוכל עוד להגיד לך, כי "יש לך ראיית עולם צרה". כשתנתחי שיר של רוני סומק. עכשיו כשפסעת בעצמך, התלכלכת והתמזגת ברחובות מהשיר "נמר של נייר". הבנת כמה הוא צדק ועד כמה היא, הראייה שלך הולכת ומצטמצמת ככל שהמסלול מתארך ומתרחב. המוכר של האקססוריז עם השן המוזהבת הישיר מבט אל תוך המראה. שאל אם את רוסייה. שמחת כל כך. הנה הצלחת לנכס לעצמך מראה זר ולו לאותה שנייה בה הפוני היה מסודר, מדויק, קצוץ בגובה הנכון, כל שערה במקומה, כמו האישה שנבחרה לשער מגזין האופנה. בתוכנת הפוטושופ מורקה ורוטשה. עוד ועוד עד שאיבדה זהותה. עכשיו את רוסייה. אישה זרה ברחוב מוכר. צועדת תחת שמים כחולים. מדרכה אפורה. עליה צעדו כל המי ומי ומי, מאז הוקמה העיר הלבנה בחולות הצהובים.

ליד האיש שאת מכירה כל כך טוב, למרות שאינך יודעת את שמו, שממתין בסבלנות שתחליטי אם לקנות זוג גרביים או ארנק מחייך או סתם קוקייה לשיער. קצת אחרי שלהי המאה העשרים, הימים בהם נהגת להסתובב ברחוב אלנבי. לשאול את השען, הצורף, החייט האיש בעל עץ המשקפיים ובעל דוכן העיתונים. האם הם יודעים מי היה אלנבי. בטח הם ידעו. הרבה יותר טוב ממך. זה לא באמת היה משנה. אם קראו לו אדמונד או הנרי. לא בכל בית היה מחשב כדי לברר ב"גוגל". גם לא טלפון נייד משוכלל. פשוט תירוץ כדי לפטפט איתם ולבקש צילום. לא. לא סלפי. עוד לפני הדור החדש. זה שמכוון את הפוקוס לעבר עצמו, גם שזה לא לצורך אמנות. הם חייכו. את צילמת. את הפילם פיתחת בחנות הצילום ברחוב אלנבי. זו שנסגרה בראשית המילניום, כשכל אדם הפך ל"מעבדה" קטנה. כשאבד אפקט ההפתעה. לרוץ לחנות הצילום. להתבונן בנגטיב. לבחור מה להדפיס. להרגיש את הנייר. לסדר באלבום. או לאחסן במגירה בתוך שקית חומה שתיקבר שם להמון שנים. מאחורי כל תצלום של בעל מלאכה, שתכף יעלם מן העולם, רשמת את שמו.

את המוכר הפרסי או הודי מעולם לא שאלת אם הוא מכיר את אלנבי. לא ביקשת לצלם אותו. חייכת אליו בחזרה. ענית לו. לא. אני לא ממוצא רוסי. אני ממוצא אנגלי. עטופה ניחוחות של זרות. קצת כמו שלו. אבל אחרת. אולי מעט יותר קורנת. המשכת לדרכך. מהר מהר. נעלמת אל תוך החשכה.

(אחרי שנים. בדיעבד הבנת. כי בעצם. גם אם התשובה לא מדויקת. היא קצת יותר קרובה לאמת מאשר זו הראשונה. היא קרובה יותר לסבתא רבתא שלך, שלמדה בבית הספר האנגלי-יהודי של מונטיפיורי במוגדור, הכירה היטב את טקס התה של שעה חמש. וגם לאותו איש אנגלי, זה שזהותו לא ידועה, שהוא, הוא ללא ספק. הוא הסיבה לצבען הירוק של זוג  עינייך.)

דיזנטריה

24.5.2019

Lilach Bar-Ami, Garlic 2020©

בחג החנוכה הייתה - דיזנטריה. יתכן שהמחלה החלה עוד קודם לכן. בכל אופן בחנוכה היא זהרה במלוא הדרה! בזכות ניירות צלופן בכל הצבעים, שהוצמדו בעזרת דבק פלסטיק לבריסטול שחור, עם צורות שמישהו חתך בצורת האותיות שמרכיבות את המילה - דיזנטריה. 

מכל קישוטי הנייר שעטפו את חלונות חדר האוכל: חנוכיות, מנורות, כדים, סביבונים וסופגניות, כשהשחר עלה עם הנץ החמה, ה"דיזנטריה" היא זו שזרחה, ללא עוררין בעיניו של כל אדם, שנכנס לחדר האוכל לארוחת בוקר או צהריים ואף ערב, למרות שהשמש כבר שקעה, ראשית כל ריצדו אותיות המילה - דיזנטריה. שהרי הדיזנטריה לא הייתה רק מילה, או רעיון, או סתם הלצה שחבר משועמם הגה. הדיזנטריה הייתה ממשית, מחלה איומה, שאיש לא באמת ידע את זממה, עד כמה נוראה היא, מסוכנת, מדבקת או בכלל מה. לדיזנטריה היו פנים, גוף, ידיים, רגליים ואפילו שמות, יצורים קטנים שאיש טרם פגש או הכיר, מלבד איש ואישה, עלם ועלמה, זוג אנשים דאוגים, שלא מכבר הפכו להורים.

דיזנטריה היא מחלת ילדים. התינוקות שחלו במחלה הושמו בהסגר, בבית האבן, הרחק הרחק משאר בתי הישוב, שם בעבר היה "בית-הבראה", מקום שנסגר בגלל "המצב הביטחוני", כלומר מצב של שקט, שלא פעם הופר, ביישוב הקטן ששכן על ההר סמוך לגבול, מרחק קילומטרים בודדים מארץ לבנון, ממחוזותיהם ומחנותיהם של אנשים שכונו "מחבלים", ומידי פעם חצו את הוואדי, חתכו את גדר התיל, ניסו לחדור לארץ ישראל, לפעמים אף הצליחו. אך הפוליטיקה והמלחמה לא היו קשורים כלל למחלה, בה לקו התינוקות של היישוב, דווקא לפני חג החנוכה.

לאיש אסור היה להתקרב אל הבית ההוא עם התינוקות הסגורים, פן ידבק במחלה הנוראה. בחג ההוא של חנוכה, כולם כולם, איש, אישה, ילד, ילדה, קיוו קיוו, התפללו, למרות שלא האמינו באלוהים. מתחת לבגדי העבודה הכחולים, אולי בכיסים הסתתר אל אחר, אחד שיציל את התינוקות, את בני האנוש החדשים, את העתיד! כולם קיוו לנס, בזכותו יבריאו העוללים הזעירים, שטרם הספיקו להגיח לאוויר העולם וכבר זכו לכזו מחלה, עם שם כל כך נורא.

דיזנטריה - אותיות המילה האיומה ומדבקת. הוטמנו עמוק בתוך המזרן עם הפסים, מתחת לקפיצים ולתאים האפורים, ביחד עם שירים על "נרות זעירים" של משוררת בשם נעמי שמר, שכתבה שירים על חלומות וגיבורים. מילים שמורידות המון דמעות, מתערבבות עם כל הזיכרונות, המלחמות, המחלות, המחילות, מושלכות אל תוך ארגז החול, ביחד עם גולות, גוגואים, בולים, אסימונים, "טלפון שבור", "קלאס", מחבואים, מצלמה, אלבום תמונות וכל השאר.

(בוויקיפדיה כתוב:

"דיזנטריה Dysentery;  (בעברית:בורדם) היא שלשול חמור, המלווה לפי הגדרה בדם וריר בצואה, וכן בחום גבוה, הנובע מזיהום במערכת העיכול. המושג מתייחס יותר לתסמינים הנגרמים על ידי מחלות או מצבים בריאותיים שונים, ובדרך כלל אינו משמש כשם של מחלה בפני עצמה. לדיזנטריה יכולת הדבקה גבוהה מאוד. המחלה שכיחה יותר בקיץ מאשר בחורף.")

(הסיפור נכתב במאי 2019 פורסם כאן במרץ 2020 בימים של ה"קורונה")

ונציה

19.7.2019

Lilach Bar-Ami, Venice 2017©

את עומדת על גשר ריאלטו. מביטה ביחד עם כל האנשים אל עבר השקיעה, את המון עיניים, הגוף שלך שוקע בתוך הזמן, מכיל את כל הספרים שקראת, את רובם את לא זוכרת. התודעה שלך הרבה יותר חכמה מכל הידע שטרפת במהלך השנים, היא יודעת הרבה יותר ממך. לפחות כך קראת באחד הספרים. הצהרת על כך שאינך אוהבת כתיבה בגוף שני, אבל הנה עכשיו הגוף שלך הופך לשני, נבלע בגופם של כל האחרים, את שוקלת, אולי בכל זאת תוכלי להשיב אותו למצב ראשון, או פשוט תשחררי שליטה, תהפכי להיות נחיל תיירים, אינספור לבבות רוטטים, מתמזגים עם שכבות של היסטוריה. יתכן ונשמתך מתערבבת עכשיו עם זו של טיציאן, מרחפת מעל ארמונות, כנסיות, גשרים, גונדולות, מים ועוד מים, מנופפת בידך לפגי גוגנהיים, מבקשת ממנה למסור ד"ש חם לסלבדור דאלי.

את מתחקה אחר אורח חייהם של המקומיים. פוגשת אותם בבוקר מטיילים בגן עם הכלבים, ממתינים עד שהם יעשו את הצרכים, על פני השטח הם נחמדים, למרות שבטלוויזיה אמרו שהם שונאים תיירים. את מעמידה פנים של אחת מהם, את רוצה לשאול אותם על ההרגשה, איך זה לגור בעיר שבנויה על מים, האם זה מפחיד נורא, כשיש הצפות ואזעקות, את פוחדת ממים עמוקים, אולי טילים זה יותר מפחיד. הם דומים לך, חוץ מהשפה שאת לא מבינה, מלבד מילים בודדות שטרחת ללמוד, בונג'ורנו, צ'או, גרציה, סקוזי. הכול מסביב נקי ומעוצב, יש חוקים לגבי כל דבר ודבר, יש יום של נייר, יום של פלסטיק ויום של זכוכית, אם מישהו מבלבל בין הימים, הוא עלול לקבל קנס, הכביסה מתנופפת באוויר, כמו דגלים שמישהו תלה וסידר לפי הצבעים.

את התאהבת בעיר, הסתרת זוג נעלי גומי באחת המגירות בחדרך, בדירה של אייר בי אנד בי, סיבה מספיק טובה לחזור לשם. את מהרהרת בינך לבין עצמך בדבר התנועה, בעיר בה הכול מתנהל על המים, איך מעבירים את כל יצירות האמנות ממקום למקום, בכל פעם מתחלפת תפאורה, בתוך תפאורה, בתוך תפאורה, בת מאות שנים, ביאנלה עולה, ביאנלה יורדת, אמנות, עיצוב, אדריכלות, זכוכית, השמש שוקעת, השמש זורחת, אנשים עומדים מעל גשר ריאלטו, הם תמיד שם, הם מעולם לא ישנים, מתבוננים בשקיעה, מצלמים בנייד, מעלים לאינסטגרם. פעם אחת גם את זכית לעמוד שם, להיות חלק מתבונה אנושית, מגלויה תיירותית, אחת מתוך ביליונים. בלב שלך יש רק אחת, את משתדלת להזכיר לעצמך, מידי פעם כשאת שוקעת בעצבות קיומית, שיש ערים, ערים סמויות מן העין, כמו למשל אלו של קאלווינו, כמו שלך. את מקווה, שלמרות מה שכולם אומרים, ונציה לעולם לא תשקע ואולי באחד הימים תוכלי שוב לעמוד על גשר ריאלטו, לצפות בשקיעה, ביחד עם כל התיירים. 

(טיול לונציה נובמבר 2017)

(הפוסט הועלה בתאריך 13.3.2020, 
מחווה לאיטליה, בימים הקשים של הקורונה)

תמרה

Lilach Bar-Ami 2020©

תמרה גרה ביפו על גבול בת-ים, בעבר או בהווה, או גם וגם, אין זמן ללמוד, אולפן, עברית, צריך לעבוד, פרנסה, חיים, במקום בו היא גרה, יש המון אנשים מאתיופיה, כן כן, היא אפילו אוהבת במיוחד זוג אחד, בעקר את האישה, היא לא יפה, אבל מתוקה, יש לה חיוך שנפרש מצד לצד, כמו סירת מפרש, ליד כפר שמריהו יש בית גדול, שם היא ניקתה, גם בעזריאלי, איש אחד, מיליארדר, קנה מגדל או בניין בחמישה עשר מיליון דולר. כל האצבעות של תמרה פרושות עכשיו בפני, ועוד כף יד אחת, חמש עשרה עם המון אפסים, גם הבת שלה אמנית, עובדת לא רחוק מכאן, היא תיתן לי לדבר איתה במכשיר הנייד, אולה תסביר לי, איפה היא עובדת או לומדת, אולי בדרום הארץ, אולי בדרום העיר, ליד גשר, או כביש, או סמטה, בתל-אביב או באשקלון.

היום פגשתי את תמרה. שוחחנו במשך כשעה. תמרה דיברה רוסית מתובלת בעברית. כמו סלט בלי מלח, עגבניות, מלפפונים, עלי רוקט בודדים, בזיליקום וגם קצת דובדבנים, אני דיברתי הינהונית וחיוכית, הנעתי את הראש מעלה מטה או מצד לצד, את השפתיים מתחתי מאוזן לאוזן, כמו סהר על פני שמים בהירים. תמרה דיברה בעזרת הלשון, הגרון וכפות הידיים, תמרה רגילה לשוחח עם אנשים שלא מבינים את שפתה, העקר יש אוזן קשבת, אפילו שתיים, זוג אוזניי שיצאו מהבית ביום חורף אביבי, תפסו טרמפ לתל-אביב, לראות תערוכה.

אתמול קראתי כתבה על אנה זורבובה, משוררת, כימאית, היא קיבלה פרס על ספר שכתבה "אריה בשמלה", רעיית הנשיא העניקה לה את הפרס, היא משיטה סירות מפרש, היא אוהבת עברית, היא כותבת עברית, רק עברית, היא בת ארבעים ושלוש, היא עלתה ארצה, לפני שלושים שנה מברית המועצות, כעבור שמונה חודשים היא קראה את עגנון, ביחד עם מילון, היא אוהבת את דוד פוגל, כשהיא מוצאת מילה יפה, היא מייד צדה אותה. היא כותבת שירים על רוסיות זונות, מחוטבות שקר להן, גם בארץ ישראל קר להן, למרות שנדדו כמו חסידות מארצות הקור.

תמרה גרה ליד אתיופים, הרבה אתיופים גרים על גבול יפו בת-ים, גם תמרה ועולים מחבר העמים, מנקים, משרדים, בתים, מוזיאונים, רחובות, יש זוג אחד, היא אוהבת במיוחד, בעקר את האישה, יש לה חיוך כמו ירח, משתקף באגם הלבן, תמרה מושיטה לי את הנייד, מעבר לקו אולה או אולגה ביתה, האמנית, היא בכלל לא אמנית, היא סטודנטית למשפטים, העברית שלה כמו צברית, היא לא נחמדה כמו אימה, היא בעקר חשדנית.

פעם מזמן, לקראת סוף התשעים של המאה שעברה, ברחוב אלנבי, נכנסתי לחנות ספרים בשפה הרוסית, עשרות מדפים, המון צבעים, ביקשתי מהמוכרת שתפנה אותי אל פושקין וצ'כוב, התפעלתי מיופיין של הכריכות, האיורים, הנייר, הריח, הבבושקות בחלון הראווה, תמרה אמרה בבושקה, רובוטה, נייט, לתמרה לא אכפת שאיני מדברת רוסית או אוקראינית, אני מקשיבה. תמרה מבינה צלילים, היא יודעת כי לחיים, לשפות, לתרבויות, אין התחלה וסוף, או סוף והתחלה, הכול נובע מאותה מהות ונשמה, הכול אחד, שלם שמתגלגל, למרות הצורה בעיניי המתבונן. זה דמיון, זה מציאות, זו אשליה, זה מגדל בבל, מבלבל, ככל שיורדים מטה, זה עוד יותר מבלבל, מתבלבל, ככל שמגביהים עוף, זה מתאדה, עד שנעלם.

תמרה מדברת עם כל הפנים, שפתיים, עיניים, אף, עפעפיים, אישונים, ריסים, כפות ידיים, אצבעות, ציפורניים. על כסף, על מיליונרים, על עזריאלי, על איש שקנה בניין בחמש עשרה מיליון דולר, על רוסיה, על אוקראינה, היא גם וגם, תלוי מתי, באיזו שנה או מאה, על ביתה אולגה או אולה, שדוברת עברית שוטפת, בניגוד לאימה, יש להניח, שאינה שוטפת, או מנקה מידי יום ביומו את הרצפה, השירותים, הכיורים, החלונות, הכלים, בבתים של אחרים, משרדים, חדרי מדרגות או מוזיאונים, תמרה סיפרה על אימה, שמתה בגיל שבעים, כמו נסיכה קסומה, כמו עובר, התקפלה אל תוך גופה נרדמה ופשוט נדמה, זה הספיק לה, לא צריך יותר, אמרה, בעצם סימנה וחייכה.

תמרה היא המנקה של השירותים במוזיאון הקטן. לשם נסעתי באוטובוס כדי לראות תערוכה, בעקר כדי לצאת מהבית בו אנו מתגוררים בשנתיים האחרונות, מבנה ספוג קור או חום, תלוי בעונה, לנשום אוויר אפילו מזוהם, לראות אנשים מכל הסוגים, מכוניות, קורקינטים, אופניים,ממונעים או לא, לשמוע קולות ציפורים, עורבים, יונים, דרורים, ילדים, אנשים. תמרה יצאה מביתה מאותה הסיבה, וגם הפרנסה.

המוכרת בחנות הספרים שוחחה איתי, בשמחה ואף התלהבות, עד הרגע בו נפלו פניה, פושקין נחת ארצה, צ'כוב כמעט השתגע, אדומים, סגולים, ירוקים ולבנים התערבבו באוויר, ברגע בו הסרתי את המסכה, העיניים התכולות, העור הבהיר, השיער הכתום, אמרתי לה את המוצא, רק כי היא שאלה. מרוקו, סכין, חייכתי במבוכה, את לא נראית מרוקאית, פלטה המוכרת במבטא הזר, מרוקנית תיקנתי. 

תמרה אמרה שהיא אוהבת אותי, חיבקה אותי, כמו סבתי זיכרונה לברכה, תמרה זרה באפלה, במדינה החדשה, בתרבות שונה, בארץ הקדושה. לתמרה לא גיליתי, לא סיפרתי על המוצא, פחדתי לקלקל, אולי אני מתחזה, בשביל מה להרוס, לעסוק בשטויות, בעידן פוסט פוסט מודרני, שלא עושה עניין מתרבויות, מוצא, שפה, צבע עור ומבטא, כולנו "סימולקרות", סירות לבנות, צפות, על פני אגם מוזהב, בשמים מרחפים שחפים, מלאכים, ירח וכוכבים. אני אוהבת את תמרה ותמרה אוהבת אותי. 

 

טמאקו סומטו

Lilach Bar-Ami, Autumn, 2017©

צפוי היה שהמילים יגיעו לארץ השמש העולה, לפני שאגיע אליה בעצמי.

המילים נוסעות ברכבת לרובע שיבויה, טמאקו נכנס בשער הגדול, מהנהן לשומר, המילים מרחפות באוויר, חגות מעל ראשם של ילדות וילדים בתלבושת אחידה, בתיק יש להם מחברת עטופה בנייר עם דמויות של הלו קיטי, קלמר ורוד עם פרחים או דובונים וקופסא עם ארוחת עשר, שכוללת כדורי אורז מחייכים, אצות, מלפפון טרי, עגבניות שרי, פלחי קלמנטינה, שמזכירים המון חצאים של ירח.

טמאקו סומטו הוא מורה בבית ספר יסודי. הכרנו אתמול בפייסבוק. הוא שלח לי בקשת חברות, לפני שאישרתי בדקתי שהוא אדם אמיתי ולא דמות פיקטיבית, שיש לו חברים מחייכים ושלל תחביבים, שאינו "עוקץ ניגרי" שמתחזה ליפני. בסופו של דבר יכולתי להסיק, כמעט בוודאות, שאכן כך הדבר, טמאקו הוא איש טוב מן הישוב הגלובלי. הוא נפנף לי, נפנפתי לו בחזרה, הוא כתב לי בשפה האנגלית, שלום אני טמאקו, אני יפני. עניתי לו באותה שפה, שלום אני תמר, אני ישראלית, והמשכתי: אני אוהבת את בננה יושימוטו וגם את הרוקי מורקמי. אתה מכיר אותם?. במחשבה שנייה, זה אולי כמו לשאול ישראלי אם הוא מכיר את עמוס עוז או א.ב. יהושע.

המילים ששלחתי לו בתוכנת המסרים, חגות באוויר כמו פרפרים, שטות בשמיים של יפן, בלילה בלי ירח, בקרוב הן יחגגו את חגיגות פריחת הדובדבן, אחר כך ינשרו ביחד עם העלים הוורודים, יעלמו אל תוך אדמה לחה או אגם קפוא, אולי באביב הבא יפרחו שוב מחדש.

המילים נעות על פסי הרכבת בדרך חזרה מרובע שיבויה, שמים מעוננים, אני עומדת תחת הדוש, מהרהרת בשיחה הראשונה עם טמאקו שהתנהלה אמש. אני אוהבת את בננה יושימוטו וגם את הרוקי מורקמי, כתבתי לו בשפה האנגלית. את שמות הספרים "קורות הציפור המכאנית"  ו"קפקא על החוף", כתבתי בשפה יפנית, סימנים שהעתקתי מתוך הערך בעברית אודות הספרים בוויקיפדיה. טמאקו היה נרגש מכך שהספרות היפנית מתורגמת לעברית, כך לפחות הנחתי על פי האמוג'י דמוי הלב הרוטט ששלח לי בתגובה, סיפרתי לו שבסתיו האחרון ביקרתי בבית של פרנץ קפקא בפראג ופגשתי שם תיירים מיפן, שכמוני עמדו בתור, כדי להצטלם ליד הבית. השעה הייתה אחת בלילה, טמאקו נעלם, כמו נער עורב מתוך סיפור של הארוקי מורקאמי. 

בבוקר חיכה לי טקסט, הוא כתב באנגלית, שלום תמר היום יום ראשון ביפן, אני מתכונן לחגיגות הכריסטמס. וגם, כן נכון, את צודקת, אאושימה, זה אי של חתולים. איך שכחתי. לצד המילים הוא צירף אמוג'ים, חתול מחייך, קשת צבעונית ופרח דובדבן. בעניין פרנץ קפקא, הוא לא הגיב.

כשאני פוגשת אנשים חדשים זה מביא לי אושר קטן, כמו עלים בסתיו שמשנים את צבעם וצורתם, לפני שנעלמים אל תוך הכלום. כשאני חושבת על טמאקו סומטו , אני רואה לנגד עיניי דמות שגון עורה בהיר, עטופה בצבעים של שחור ולבן, אולי הוא פינגווין קטן, שבה להעיר אותי מתרדמת החורף, החורף שמאחר, או פשוט לא בא.

יום למחרת המפגש עם טמאקו החל לרדת גשם.

(דף מתוך היומן של תמר)

טפו טפו טפו (שטיח מלח), הצעה לביאנלה לאמנויות ועיצוב במוז"א 2020

(Lilach Bar-Ami, tfu tfu tfu,(Carpet of Salt

טפו טפו טפו (שטיח מלח) 2019

כותר מעגל של 4x4 מטר

המידות ניתנות לשינוי בהתאם לחלל.

מלח גס תעשייתי, שבלונות, סרט וידיאו

יצירת אורנמנטים ממלח על גבי הרצפה בעזרת שבלונות

תיעוד בוידיאו

"שטיח המלח" יבנה על גבי הרצפה בעזרת שבלונות.

את דגם השבלונה יצרתי בעזרת תוכנת מחשב, בהשראת אורנמנטים מזרחיים.

הדגם ממנו מורכב השטיח מהדהד דימוי אוריינטלי, שמחבר את העבודה אל מסורות המזרח, זיכרון שנע בין האישי לקולקטיבי, נרקם ונפרם לחילופין בין מחשבות על  בית, משפחה, מנהגים, אמונות, עבודה סיזיפית, שיתוף פעולה ו/או חיבור אנושי הנדרש לצורך הגשמת מטרה.

בניית השטיח תעשה על ידי ביחד עם אנשים שיתנדבו למשימה, שיתוף הפעולה הינו חלק חשוב בתהליך, חיבור בין אנשים שמהדהד את החברה המסורתית, משפחתית, קהילתית, לצד מחשבה על  החברה הקיבוצית שיתופית וגם על אלו שעוסקים במלאכות היד המסורתיות ועבודות הכפיים מכורח המציאות. שיכפול דימוי האורנמנט באופן ידני על גבי הריצפה, מתכתב עם שפת פקודות המחשב "Copy", "Paste", "Duplicate". מעין חזרה מ"האתר" הווירטואלי אל אתר הבנייה, מקום שמצריך שיתוף פעולה. חזרה מעבודה יחידנית מול המסך אל עבודת צוות.

המלח בתרבות המזרח, צפון אפריקה, בין היתר נחשב כבעל סגולות המרחיקות את הרע, "נגד עין הרע",

הביטוי "טפו טפו טפו" מקביל לפעולת ה-Touch wood, אותן שלוש נקישות על שולחן עץ כדי לגרש את הרע. המלח נקשר גם ל"ריפוי הפצעים". הדימוי שנוצר באמצעות החומר המתכלה, נע בין חוויה אישית לקולקטיבית ואוניברסאלית, מהדהד זיכרון משפחתי, מחבר ומפריד בין אנשים, ממזג בין תרבויות וגלויות. הצורה המשוכפלת מזכירה גם פתיתיי שלג, חג מולד, חלום על תרבות זרה ורחוקה, מקסם שווא.. 

הוריי עלו ארצה בסוף שנות ה50 מצפון אפריקה, אבי מטוניס ואימי ממרוקו, משם הם הגיעו במסגרת תנועת הנוער החלוצי היישר אל הקיבוץ השיתופי ציוני של "איחוד הקבוצות והקיבוצים". בקיבוץ בו גדלתי לא היה מקום לשימור מסורות, מנהגים שונים ואמונות אחרות, אולם סבתי שעלתה ארצה מקזבלנקה בשנות הארבעים לחייה וגרה לידנו בקיבוץ, חיברה אותי אל "התרבות האחרת", מאכלים, מנהגים, שפה, אמונות, צורות, דברים, שכמו התנהלו בעל כורחם, מתחת לפני הקרקע, מתחת לרדאר של הקיבוץ השיתופי, פניה של "החברה האידיאלית" לתוכה נולדתי, בה "כולם שווים", כולם דומים.

מחד מקיים השטיח את החוויה האישית סובייקטיבית, הזיכרון האישי, העבר, הגעגוע, המשפחתיות, החום, המסורת, האמונות השונות, מאידך "שיתוף הפעולה" שנוצר בין האנשים, במטרה לבנות את השטיח ("מבנה ארעי שמראש נועד לכישלון"), מהדהד את החברה הקיבוצית, שיתופית, שיתוף רעיוני המושתת על ערכים של שוויון בין בני אדם, רעיון שגם הוא הפך לנחלת העבר. מתחת לפני השטח, ברבדים הסמויים, בין הגרגירים הזוהרים, שטיח המלח טומן בחובו מחשבה הופכית ל"שוויון", אודות האנשים "הבלתי נראים", "הפועלים השחורים", עובדי הכפיים, אלו שאחראים בין היתר לאסתטיקה וליופי, צורות וקישוטים, שמקיימים את החיים, מפרים את הדמיון והמציאות, בני אדם שמשלמים בגופם, גוף שמתמזג עם חומר וצורה, נטמע בתוך השקט הלבן.

לצד השטיח יוצג מסך וידיאו, בו יוקרן תיעוד של תהליך בניית השטיח, שהוא שיתוף פעולה בין האנשים המתנדבים לביני.

הוורסיה הראשונה של העבודה הוצגה בקיץ 2016, כחלק מהמיצב "כריסמס" בבית האמנים תל-אביב. הדימויים המצורפים הם מהתערוכה בבית האמנים. 

פלה דה טוקיו, סתיו 2018, פרגמנטים מתוך תערוכה ואמנית אחת שפגשתי לראשונה

Palais de Tokyo, September 2018, Photography by Lilach Bar-Ami

בסוף הקיץ שעבר, כמעט סתיו, זכיתי לראשונה לבקר בפלה דה טוקיו (Palais de Tokyo) אותו מקום, שבעיני רוחי הצטייר כשילוב בין "טוקיו" לבין האוצר המיתולוגי ניקולה בוריו (Nicolas Bourriaud), זה ששמו נאמר בנשימה אחת עם צמד המילים "אסתטיקת יחסים".

שם בפלה של טוקיו, ברובע ה-16 בפריס, לא רחוק מנהר הסיין ותחנת המטרו אלמה-מרסו, מצאתי את עצמי פוסעת במן מנהרה ארוכה ומתפתלת, בתוך ענן ערפל אדום ומהביל, נזהרת לא למעוד במדרגות, נאחזת בקרניי אור שבוקע מבעד לשנדליר, קישוט מצועצע משווה למקום אווירה, שנעה בין נשף מפואר בארמון צרפתי לבין הזיה מתוך סרט של דויד לינצ'. בסוף הדרך מגיעים לאולם רחב מידות, ברחבי החלל פזורים עשרות ליצנים, גודלם כשל דמויות אנושיות. המראה המלבב, צבעוני ומפתיע של הליצנים, עומד בניגוד מוחלט לבדידות המעיקה שעוטפת כל ליצן וליצן.

די מהר בני דמותם של הליצנים האלו התפזרו ברחבי הרשת, "העולם הגלובלי" ע"י מאות האנשים שביקרו במקום, למרות השלט אסור לגעת! אסור לצלם! למרות השומר שתפס אותי מגניבה "קליק" ועוד "קליק", ממלמלת "פרדו".. מגניבה עוד "קליק"..

Palais de Tokyo, September 2018, Photography by Lilach Bar-Ami

אז נכון עברו קצת שנים מאז בוריו, וגם קצת חודשים מאז הביקור שלי באתר המרשים הזה שמוקדש ליצירה עכשווית רב-תחומית (אצלי הכול לאט לאט לאט, נצרך זמן עיכול..), ברוב העבודות לא נותרו יחסים או אינטראקציה כלשהי עם קהל, אפילו את הליצנים העצובים אסור לחבק, מלבד פינה קטנה שאולי מהדהדת יחסים כלשהם, מאפשרת לילדים לצייר מפלצות. מציורי הילדים יצר אחד האמנים מגזרות נייר מבריסטול שחור, את אלו הוא תלה על מן גלגל מתכת מסתובב, בעזרת תאורה משתקפים הצללים על גבי הקיר, כך נוצר מן מעגל קסמים, מסוג אלו שפוערים פיות, דימוי שמהדהד במידת מה יצירות של האמנית האמריקאית קארה ווקר לצד שאלות ומשלים על מערות ואולי גם מנהרות.

Palais de Tokyo, September 2018, Photography by Lilach Bar-Ami

אז למה בכלל נזכרתי בביקור ההוא, או בכלל חזרתי לתיקיה בשם "פלה דה טוקיו" שנותרה כמו בובת "בבושקה" נשכחת במחשב, בתוך תיקייה "אמנות 2018", שבתוך תיקיה "צילום 2018", שבתוך תיקיה "צילום בנייד 2018", שבתוך תיקיה "פריז 2018" .

בעצם הכול בזכות עבודה של אמנית אחת, שאת יצירתה פגשתי שם לראשונה, את שמה דרך אגב לא זכרתי, בביקור ההוא לא היה זמן להיכנס לפרטים, שותפיי הנאמנים למסע אבי, אחי ובן זוגי המתינו לי על הספסל, מיצו את כל הדבר הזה הרבה לפני, השתלבו בתפאורה שלרגע הדהדה אסתטיקה ויחסים בין צורות ואנשים, אנשים וצורות, הדימוי האהוב עלי במוזיאונים או גלריות. (נזכרת תוך כדי כתיבה שבסוף הביקור בחנות המפוארת של המוזיאון, קניתי לעצמי מתנה קטנה, בשעה טובה את הספר "חלל וכו': מבחר מרחבים" של ז'ורז' פרק, ולאימי קניתי מתנה את הספר "אליס בארץ הפלאות" בצרפתית)

Laure Prouvost, Palais de Tokyo, September 2018, Photography by Lilach Bar-Ami

האמנית ההיא, שאת שמה לא זכרתי, ספק אם בכלל ידעתי, הציגה מיצב שבמרכזו ניצבת מזרקה, סילון מים מגיח מתוך שדיים מלאכותיות ענקיות, דימוי שכמו נגנב מתוך סרט של וודי אלן. המים הנקווים על גבי הרצפה יוצרים שלולית, כתם שמתפשט אט אט, מציף את החלל, הופך למן מראה, השתקפות של זיכרון או חלום, "פאטה מורגנה", אי קטן בלב מדבר או מוזיאון, מקום לנוח בו, לחשוב, להתבונן פנימה והחוצה, לשהות לרגע בין שמים לארץ, קצת כמו "עץ שתול על פלג מים" או לחלופין "נרקיסוס". בסוף הדרך, אחרי סיור ארוך ומייגע ברחבי המבנה הגדול ומתפתל הזה, אפשר לשבת על ספסל להתבונן ב"אגם". לא הרחק משם בנתה האמנית מן קירות מענפים יבשים, זרדים ושריגים, כמו סכך של סוכה מעונה אחרת, חג שכבר מזמן נשכח, בתוך אלו היא שזרה "שאריות חיים", גזרי נייר, מסכי מחשב מרצדים, חפצים זעירים, טקסטים, כתובות שמזהירות מפני הלא נודע..  וגם הניחה חפצים בתוך מקרר ישן, מה שבזיכרוני הדהד עבודה מראשית שנות ה-90 של האמן הישראלי בלו סימיון פיינרו.

Laure Prouvost, Palais de Tokyo, September 2018, Photography by Lilach Bar-Ami

האמנית הזו, שפגשתי לראשונה בקיץ כמעט סתיו שעבר, שמה דרך אגב הוא לור פרובו (Laure Prouvost) והיא גם זו שמייצגת את צרפת בימים אלו בביאנלה בונציה. (מסתבר גם שהיא זכתה בפרס טרנר לשנת 2013). כנראה לביאנלה לא אגיע השנה, אסתפק בכך שזכיתי בכל זאת להתחכך בעבודות שלה, בנשימה, בנשמה..

Laure Prouvost, Palais de Tokyo, September 2018, Photography by Lilach Bar-Ami

"מלנכוליה" הוא השם שעוטף את מקבץ התערוכות שהוצגו במוזיאון בזמן ההוא, אותיות שמהדהדות שוב ושוב, תוך כדי הליכה ברחבי המבנה המפותל הזה, בתוככי חללים אפלים, שמשרים תחושה כי בקלי קלות ניתן לאבד את הדרך..

(פרט נוסף שלמדתי על המקום, מלנכולי ועצוב לא פחות, הוא שבמלחמת העולם השנייה, הקומות התחתונות של המבנה שמשו כמחסה ליהודים.)