המקרה עם העורב

המקרה עם העורב
(12.5.2011)

Alex Prager 2008

יום רביעי, בערך שבע וחצי בערב, הלכתי ברחוב, מאוכזבת מכך שגם הכספומט השלישי שבדקתי אינו מוציא כסף, חייגתי בנייד לק', אמרתי לו: נבואות הרב מתגשמות, אין כסף בקיר. בזמן ששוחחתי עם ק' עורב תקף אותי בראש, יכולתי להרגיש איך זוג רגליו - ציפורניו מכות בי בעוצמה, ננעצות בקרקפת, מישהי צעקה, "תיזהרי", מבוהלת זזתי אחורה, האישה הסבירה לי שהוא מגן על הגוזל שלו, לא ראיתי שום גוזל, האצתי את צעדיי, בעזרת כף היד מיששתי את הראש, מזל ששערי עבה..

בראש היו בעיקר מחשבות על טטנוס ותצלום של אמנית צעירה שראיתי לאחרונה.. וגם היצ'קוק..

ואם אודיע לראש העיר על כך שעורבים תוקפים אנשים ברחבי העיר, זה יעזור???

אחרי המקרה עם העורב בדקתי שוב את הכספומט בפינת דיזינגוף - ארלוזורוב, לשמחתי הוא עבד.

תרגום מחשב מסינית 1

Lilach Bar-Ami, digital photography 2007 ©

(תורגם עי המחשב מתוך טקסט בפייסבוק של חבר יקר מסין)

אנשים מגיל מסוים לא יכולים יותר בקושי אני בעצמי

כל הדרך גשם בערפל העיניים נישאות מעלה מעריץ

את סנטה קלאוס מפהק לנשום לנשום לנשום לשתות יותר

זה טוב? אשתי אמרה שמן דגים בריא ביחד עם טופו

גם אצות חה חה.. אני יודע לליבו של גבר! על פני השטח

בתוך הגלילים נעים פילים. 

שיח, מפה, שחמט, שלוש גלויות נוף מן ההר

Lilach Bar-Ami, iphone photography 2016 ©

Lilach Bar-Ami, digital photography 2016 ©

Lilach Bar-Ami, digital photography 2016 ©

השיעים חוצים את ההאוואלי

Lilach Bar-Ami, Moon 2011 ©

בעוונותיי שירתי בלבנון, במשך תקופה קצרה הייתי פקידת לישכה, זיכרון מאז:

אני תורנית, ישנה צמוד למרכזיה של לשכת האוגדה, אמצע הלילה, הטלפון מצלצל, על הקו מח"ט אחת החטיבות של האוגדה, קולו נרגש, הוא אומר לי: "תגידי לי"ב שהשיעים חוצים את ההאוואלי ", "מה?" אני שואלת, הוא מרים את קולו, צועק אל תוך אוזני: "השיעים חוצים את ההאוואלי".

אני מקישה בזהירות על דלת העץ הסמוכה, קוראת בקול רועד  "י"ב השיעים חוצים את ההאוואלי ". מעבר לדלת בוקע קול מנומנם, קולו של י"ב מפקד האוגדה, "שיתנו להם לעבור".

"שיתנו להם לעבור?" אני חוזרת על דבריו בטון ספקני, "כן" אני שומעת מעבר לדלת.

מרימה את השפופרת, אומרת למח"ט: "י"ב אמר שיתנו להם לעבור"

חוזרת למיטה, מתכסה בשמיכת הצמר האפורה, חושבת על השיעים, מי הם, איך הם נראים, מה הם לובשים, מה הם בחרו לקחת איתם כשברחו מהבית באמצע הלילה, מה הם חושבים, מה הם מרגישים, האם קר להם.

מדמיינת: נהר, גשר עץ, כמו בציור דיו סיני, של צייר לא ידוע, דמויות עטופות בדים בגוונים כהים, הנשים מכוסות מכף רגל עד ראש, הגברים אוחזים בידיהם את הפעוטים המנומנמים, על כתף אחת הם נושאים שקים ענקים, אותם יצרו כפי הנראה ממצעים, לתוכם השליכו בחופזה, כל מה שרק העלו על דעתם, שיכול להיות להם לעזר במסע הארוך הזה, מזון, בגדים, כלי רחצה, קצת תצלומים, זיכרון מהחיים, שאותותו נשארים מאחור.

לילה, ירח, השיעים פוסעים אל עבר אופק לא נודע..

"השיעים חוצים את ההאוואלי ", לעיתים המשפט הזה צץ ומהדהד בראשי, למרות שדי זמן עבר מאז, אז אני חושבת לעצמי, מה עלה בגורלם, האם הם הסתדרו, האם הם מצאו חיים חדשים, חיים טובים יותר במערב, או אולי חזרו הביתה..

שלום חיילת

Lilach Bar-Ami ©

Ana, from the series, Hello Soldier 2004

"שלום חיילת" כיניתי את התערוכה ההיא שמעולם לא יצאה לאוויר העולם. הסתובבתי ברחובות תל אביב חמושה במצלמה האנלוגית, זו הישנה של אבי, מצלמה שידעתי לתפעל היטב, מאז שחדלה לעבוד הרגשתי שלא אצליח לצלם שוב לשביעות רצוני, בטח לא עם כל ה"דיגיטאליות" האלו שעד היום אני מפעילה על מצב אוטומט.. אולי פשוט מפני שאני לא "צלמת" אני פשוט מצלמת..

Lilach Bar-Ami ©

Shira, from the series, Hello Soldier 2004

תל-אביב, אני מחפשת אחר חיילות, רחוב קפלן, סמוך לקריה, "שטח צבאי", "אסור לצלם" אישה עם מצלמה מעוררת מיד חשד, רחוב הארבעה, רחבת הסינמטק, שתי חיילות מסכימות לשתף פעולה, רוב החיילות אליהן אני פונה מסרבות להצעתי להצטלם, פה זה תל-אביב, כמעט כולם אמנים או אמניות, בוגרי "תלמה ילין", הן "מעריכות אמנות", חוששות לשתף פעולה, רק שלא יראו את פניהן מוצגות באיזו גלריה, אני מבינה אותן, "לונדון מיניסטורס" אני פוגשת עוד שתי חיילות, לשמחתי הן נענות בחיוב לבקשתי, (כולן חותמות לי במחברת, מאשרות את הסכמתן שאנהג בתצלומים כרצוני).

Lilach Bar-Ami ©

Ana, from the series, Hello Soldier 2004

המצלמה מתקלקלת, אני מתכננת להמשיך את הפרויקט בהקדם, אחרי שאתקן אותה או ארכוש חדשה, הצלמת ההולנדית רינקה דייקסטרה מגיעה ארצה, היא מציגה בגלריה "זומר" תצלומים של חיילות ישראליות, אחריהן עקבה במהלך גיל ההתבגרות, עד שהפכו לחיילות, הצבת הדמויות שהיא מצלמת בסטודיו מאוד דומה לזו שלי, (התצלומים שלי הם תוצר של מפגש אקראי ברחוב), או יותר נכון התצלומים שלי דומים לשלה, למרות שלא הכרתי את הסדרה הזו, אם איני טועה היא הוצגה לראשונה באותה שנה. אני מבינה. הפרויקט שלי נגמר נגמר נגמר. 

החיילות שלי נוצרו מתוך מחשבה על תפקיד החיילת ב"צבא הגנה לישראל", "אני החיילת", חוויתי את החיילות מהזן הנשי כסוג של פקידות, קישוט, תפקיד פסיבי, שבמובנים רבים מדכא את האישה, מנמיך ו"מחפצן" אותה, מציב אותה בין ערימות מסמכים שעליה למיין בין "סודי ביותר" ל"סודי פחות", או "מסווג", להשיב על צלצול הטלפון הצורם, לרשום הודעות, להגיש קפה שחור, לציית לפקודות, לעמוד למסדרים, צורת חיים שלא הצלחתי להסתגל אליה, העברתי את זמני בהגשת טופסי העברה מבסיס לבסיס (טופס 55) עד שמצאתי מפקד נחמד במשרד שומם של "ביטחון שדה" בלבנון, מפקד שלימד אותי איך להכין קפה בוץ, המתין בסבלנות רבה, בזמן שאצבעותיי תרות אחר המקש הנכון במכונת הכתיבה, בגון ירוק - נחושתי, וגם קצת כעס על כך שאני מתעוררת מאוחר, ובמשרד אין מי שישיב לצלצול הטלפון הבודד, כאשר הוא בכבודו ובעצמו מתקשר מהשטח.

החיילות שלי הן פקידות! (יתכן וחלק מהבנות שצילמתי שמשו בתפקידים יותר נועזים, אך אני בחרתי להציג אותן כפקידות.)

Lilach Bar-Ami ©

Esty, from the series, Hello Soldier 2004

את אחד התצלומים - חיילת ממוצא אתיופי, אני מוצאת בין תצלומי פרחים. פרחים שצילמתי במסגרת הטיולים שלי ושל נ' בטבע, טיולים שנעשו בעיקר כדי לאסוף אנרגיה של פרחים לצורך עבודתו, הוא אסף את האנרגיה ואני צילמתי את הפרח במלוא הדרו, כמו החיילות, לרוב מוצב במרכז הפריים. מניחה שכבר אז חשבתי להציג את תצלומי החיילות לצד הפרחים, קישוט, יופי, טבע דומם.

מוצבים רבים ברחבי הארץ נקראו על שם חילות: דינה, רינה, נורית.

קול בוקע ממכשיר רדיו, אי-שם בין נבכי העבר:

"בהיאחזות הנח"ל בסיני 
המון דברים יפים ראו עיני 
כמו למשל - חיילת יחפה 
וצמתה מוטלת על כתפה."

"שם כל השרות והדליות והרינות 
פסעו לאט בתוך שדרת קזוארינות 
עם כל האור וכל הפנאי 

אשר ראיתי בעיני. " 

Lilach Bar-Ami ©

Harzit, from the series, Hello Soldier 2004

הסדרה מעולם לא הושלמה, החיילות שלי נותרו בתוך תיבת העץ האפילה, זו המעוטרת בפריחה סגולה, שקניתי ב"שוק בצלאל", מודפסות על  נייר במצב "קונטקט מוגדל", ארוזות במעטפות נייר, כמו פרויקטים רבים שעשיתי בצילום, תקוות שוא, חלומות גנוזים ולא מעט כסף, שהשארתי בחנות הצילום ההיא ברחוב אלנבי, שנסגרה בראשית "העידן הדיגיטלי".

החיילות שלי נותרו בגדר רעיון, "פקעת של אוויר", בדומה לילדה ההיא מהסיפור של הארוקי מורקמי, טמונות בתוך סבך של חוטים שקופים, בלתי נראים, נעות בתוך זמן משלהן ושל מישהי אחרת, מישהי שאינן מכירות, אחת שאולי חלמה פעם להיות "צלמת".

Lilach Bar-Ami ©

Savyon, from the series, Hello Soldier 2004

הנה עכשיו בחודש אוגוסט, חודש שמוקדש ללעשות בעיקר "כלום", ללא הכנה מראש, כעבור כאחת עשרה שנה הן עולות מהאוב, יש להניח שעכשיו הן כבר נשים בשלות, חלקן נשואות, אמהות, אולי נשות "קריירה" כלשהי..

Lilach Bar-Ami ©

Sinan, from the series, Hello Soldier 2004

כנראה לא במקרה הן הופיעו דווקא עכשיו, נזרקו בעל כורחן לתוך ה"כלום", חודש אוגוסט, חופש, אם לא ביפן אז פה בישראל, בדירה השכורה בתל אביב, החיילות שלי הן כפי הנראה בין היתר שיקוף לאמנית או אמן שלרגע לא עוצרים ממלאכתם, שבויים ביצירתם, ברעיון שהביאו לעולם, יוצרים באופן אוטומטי, מבצעים פקודות דמיוניות, לא יכולים להגיד לא, האמנות היא הזהות, מנסים לשכלל את הדבר הזה כדי שיתאים לצרכים של אחרים, גלריות, מוזיאונים, אוצרים, צופים, אספנים, חוששים שאם לרגע ייוותרו או ישנו כיוון, תאבד לעד השפה שהם יצרו והם ביחד איתה ידעכו אט אט, ישקעו אל תוך מצולות הריק.

Lilach Bar-Ami ©

Shira, from the series, Hello Soldier 2004

החיילות שלי הן אולי גם "חיילות של אמנות" של "להיות אמנית", לציית למשחק מכור מראש או שלא לציית, לפשוט את המדים, את התחפושת, לקחת פסק זמן ולהמציא דמות חדשה, (אפרופו דמויות הנשים של האמנית סינדי שרמן), למשל להגיד לא לאוצרת, להשתתפות בתערוכה מסוג מסוים? (כמו ההצעה ההיא שקיבלתי השבוע להשתתפות בתערוכה קבוצתית בגלריה מרכזית, מלווה בצירוף מילים שמעורר בי דחייה).

"שלום חיילת" רציתי להגיד לחיילת שפגשתי אז מזמן לפני כאחת עשרה שנה ברחוב, והנה צירוף המילים שינה את משמעותו במהלך הזמן שחלף, כתיבת הטקסט והמחשבות .. "שלום חיילת" אולי בכלל זה שלום מהסוג השני "שלום ולא להתראות" לאותה "חיילת של אמנות" ואמונות שווא.

Lilach Bar-Ami ©

Dam ha Macabim, from the series, Hello Soldier 2004

(עוד עולה בדעתי: "שלום חיילת" מהדהד גם את "שלום חייל" סדרת עבודות על נייר, נוטפות דם של האמן משה גרשוני.

כן מעניין ההקשר למיצב הקיר שיצרתי בין השנים 2012 ל2013 בשם "ההר הוליד ארנב" הבוחן את שאלת הבחירה והרצון "להיות אמן" באמצעות דיאלוג עם רעיונות מחכמת הקבלה וג'וזף בוייס, נראה שהחזרה בזמן ובחינה מחדש של דימויי החיילות שצילמתי בשנת 2004 מחדדות עבורי מספר תובנות לגבי מיצב הקיר הנ"ל, שעדיין לא הוצג)

התנתקות

(מחשבות במלאת עשר שנים להתנתקות מגוש קטיף, עשר שנים לפרויקט הקיץ "קשר")

Lilach Bar-Ami, Kesher, Office in Tel Aviv Gallery, Summer 2005

קיץ 2005, חודש אוגוסט, "מתנתקים מגוש קטיף". חמושה באמביציה של אמנית בתחילת דרכה, באמתחתי חוטי צמר, גליליי מסקינג טייפ, טושים, אני פולשת לחלל הגלריה ש"סגורה" לרגל חופשת הקיץ. אני בונה מקום משלי.

בעיני רוחי חולפות תמונות: ערסל נשכח במחנה קיץ, אולי בכפר החורש, מקרמה, קרושה, שיעור מלאכה, סבתא סורגת, שרשראות קישוט לחג, גדר ביטחון..

מידי בוקר אני מגיעה לגלריה ה"סגורה" כדי לבנות את המקום שלי, חותכת, גוזרת, קושרת, רושמת סימנים על הקירות, אט אט טווה שפה בחלל הלבן.. לעיתים מישהו מציץ..

יש לי בדיוק שבועיים, אפרק את המקום שלי במועד שנקבע כיום ה"התנתקות".

Lilach Bar-Ami, Kesher, Office in Tel Aviv Gallery, Summer 2005

פליטות, ניתוק, קשר, האם באמת אני יכולה להרגיש, מקסימום עוברת מדירה שכורה אחת לשנייה, מתנהלת מחוץ לכל קריטריון, שמזכה אותי בהגדרה כלשהי, כזו שאולי תעניק לי נקודות זכות, או לפחות חוסר זכות, כנראה שלא זכאית לדבר, מלבד המחשבה, הדמיון, ההתבוננות מהצד..

בת אדם, אישה, יהודייה, צברית, חצי מרוקאית, חצי תוניסאית, ישראלית, בת קיבוץ, "משוכנזת"? טוראית בדימוס, תל-אביבית, מעצבת גרפית לשעבר, מחפשת עבודה תדיר? אמנית?

כעבור שבועיים, כשהם יעזבו את גוש קטיף, את "הבית" לאחר מאבקים, כוח, פיזי ונפשי, יצעדו לעבר זיכרון שלא מרפה, חיים בדיור זמני, המתנה ארוכה לפיצויים, אני אגזור את החוטים, המחשבות והדמיונות ששזרתי בחלל הלבן, בשם האמנות, בשם המילים על רצון להזדהות עם אנשים שעוברים חוויה דומה, יהודים או ערבים, צ'רקסים או דרוזים, נוצרים או מוסלמים, פשוט אגזור את החוטים, אסייד את הקירות, אטאטא, אנגב את הרצפה בסמרטוט לח, אכבה את האורות ואשוב לדירה השכורה שלי, אי- שם בפאתי העיר תל-אביב, זו שלא מפסיקה, מרצדת עם המחשבות שלי, אחלום שאולי יום אחד, בעתיד הלא רחוק יהיה לי בית, בית משלי, לפחות דירה, אולי באיזו עיר אחרת, פחות יקרה, שם ארכוש חלל מגורים, או אז אשכיר אותה לדיירים, בכסף שאקבל אשכור דירה בתל-אביב - שם אפשר לחלום, להביט באלו שחולפים על פנייך: אנשים, אירועים, ציפרים, דגים, אופניים, חתולים, עונות השנה, להתבונן מזווית אחרת, כזו שלא מאפשרת ממש להתערבב, יתכן ומאפשרת טווח בחירה קצת יותר רחב, לפחות למראית עין?

נטע דרור, עכבר העיר, מדור תערוכות, 4.8.05

העבודה "קשר" נבנתה בגלריה "משרד בתל-אביב" בקיץ 2005 כסוג של מחווה ל"התנתקות" מגוש קטיף, ניסיון לברר מושגים כגון "היקשרות" ו"הינתקות", ואולי סתם תירוץ לדחף היצירה שהתעורר בי אז, במשך שבועיים הגעתי מידי יום לגלריה, שהייתה בחופשת קיץ ובניתי מקום משלי, בתאריך 15.8.2005, שנקבע כמועד ה"התנתקות" מגוש קטיף פירקתי את העבודה. הפירוק נעשה במסגרת אירוע שכונה "ערב בסימן התנתקות", הערב כלל פסלים, מיצבים ועבודות וידאו של אמנים שונים שאצרתי.

נטע דרור, עכבר העיר, מדור תערוכות, 11.8.05

Crossing the Border, Haifa Museum

The Hebrew text below

Lilach Bar-Ami: Crossing the Border

Haifa Museum of Art

Curator: Svetlana Reingold

Lilach Bar-Ami works in the space between local Israel culture and Japanese culture, between east and west, between myths, landscapes and children's tales that are part of "here", and those that belong "there". At the center of her works are landscapes of the artist's childhood in Hanita, a kibbutz on Israel's northern border. She explores the meanings of the concept of "border" on different levels: on the concrete level, the border denotes the existential threat to those living on the Israeli border: conceptually, the "border" concerns the discourse on the "blurring of borders" – between masculine 
and feminine, high and low, art and craft, art and commerce, "here" and "there".  

In her use of the multiple layers and three-dimensionality of the paper cutouts she creates, Bar-Ami seems to clothe the Israeli landscape in Japanese attire. This act turns the local landscape into a symbol of all that is not "here" – the ultimate fantasy of the distant and other. Her works thus gain many additional layers of meaning, and can be seen critically, politically, socially, from a feminist or a gender-oriented perspective. Combining different traditions and techniques and incorporating a refined aesthetic sense and gorgeous coloration, Bar-Ami creates a new cultural world that draws the viewer to plunge into its depths.

  

לילך בר-עמי: מעבר לגבול

מוזיאון חיפה

אוצרת:  סבטלנה ריינגולד

לילך בר-עמי פועלת במקום שבין התרבות המקומית לזו היפנית, בין המזרח למערב, בין מיתוסים, נופים וסיפורי ילדות מ"כאן" לאלו ש"שם". במרכז עבודותיה עומד נוף ילדותה - קיבוץ חניתה, "גבול הצפון". היא בוחנת את משמעויותיו של מושג ה"גבול" ברמה קונקרטית ורעיונית. ברמה הקונקרטית הגבול מהווה הד לאיום הקיומי של החיים על הגבול הישראלי, וברמה הרעיונית "הגבול" ניצב במרכז הדיון סביב "טשטוש הגבולות". הגבולות בין גברי לנשי, בין גבוה לנמוך, בין ארט לקראפט, בין מסחר לאמנות, בין "כאן" ל"שם".

בשימושה ברב-שכבתיות ובתלת-ממדיות של מגזרות הנייר שהיא יוצרת, בר-עמי כמו מלבישה את הנוף הישראלי במעטפת של הנוף היפני. בפעולה זו היא הופכת את הנוף המקומי לסמל של כל מה שאינו מ"כאן", לפנטזיה האולטימטיבית למרוחק ולאחר. כך מתווספות לעבודותיה שכבות רבות של משמעויות וניתן למצוא בהן אפשרויות להתבוננות ביקורתית, פוליטית, חברתית, פמיניסטית ומגדרית. בעודה מערבת מסורות וטכניקות שונות ומשלבת אסתטיקה מעודנת וצבעוניות מרהיבה, בר-עמי יוצרת עולם תרבותי חדש הקורא לצופה לצלול לתוך מעמקיו.