אישה יורדת במדרגות

Game, Lilach Bar-Ami 2014

תצלום דיגיטלי אחד מתוך עשרות ואף מאות שצילמתי בשנת 2014

קטע מתוך הטקסט האחרון במחברת לשנת 2014

האיש אמר לי שהרחוב הראשי נמצא בכלל בצד השני, ניסיתי לחזור על צעדיי, לחפש את הפתח שממנו יצאתי, לדאבוני איבדתי את חוש ההתמצאות, השעה הייתה כמעט חמש אחר הצהריים, נראה שהנה אור היום הולך ונעלם, שאלתי שלושה אנשים צעירים ששקדו על מלאכתם באחד מהמבנים התעשייתיים, הם הצביעו על הכיוון שעלי ללכת, שאלתי עוד איש ששוחח בטלפון הנייד, הוא אמר "בואי אחריי", ברור היה לי שאם המושכות היו עכשיו בידי ולא הייתי מאבדת את חוש הכיוון הייתי עושה עיקוף, בוודאי לא קיצור דרך, למרות שבאזור הזה יש קיצורים רבים, האיש ירד בשביל שמוביל לאן שהו, נעצרתי, הוא הבחין בכך שאני מהססת קמעה ואמר "אל תדאגי אני לא אחטוף אותך" כשהוא מפנה את מבטו, מחייך אלי וממשיך "אני כבר חטפתי מישהי".

ירדתי אחרי האיש במדרגות המתכת שהובילו לרחוב הראשי, עוברת על פני חנות של מרצפות שייש, עם אינספור דגמים והדפסים שלכדו את תשומת ליבי. המדרגות האלו גרמו לי לתחושת "דה זה 'וו", כמו שכבר הייתי במקום הזה, צועדת ממש על אותו גרם מדרגות מתכת אפורות, מרחפות באוויר.

רק בלילה כששכבתי במיטה לאחר יום ארוך רצוף הליכה, נראה שרוב היום הלכתי, וכשלא הלכתי, הייתי תקועה בפקק, תחילה באוטובוס הדחוס באנשים ואחר כך במונית. בלילה כשכל שאר המחשבות שקעו, נותר חלל ריק, מתוכו צפה ועלתה אט אט התמונה, כה ברורה: אאוממה בחצאית מיני, גרבונים ונעלי עקב יורדת לרחוב במדרגות החירום בספר 1Q84 של הארוקי מורקאמי.

"לאחר שחצתה את הגדר, תיקנה אאוממה את שולי חצאית המיני שלה, ניגבה את האבק מכפות ידיה, לבשה שוב את המעיל והיטיבה את תיקה על כתפה. היא תיקנה את משקפי השמש על אפה. מדרגות החירום היו לפניה. מדרגות ברזל צבועות באפור. מדרגות פשוטות, פונקציונאליות, שכל שנדרש מהן הוא שימלאו את תפקידן. הן לא נבנו כדי שאישה יחפה בגרבונים תעלה ותרד בהן. גם ג'ונקו שימדה לא עיצבה חליפה כשלנגד עיניה אישה שעולה ויורדת במדרגות המילוט בשעת חירום בכביש המהיר מספר 3. משאית גדולה חלפה במסלול הנגדי, מרעידה את המדרגות. הרוח שרקה כשנשבה בחריצים שבשלד הברזל. אבל החשוב הוא שהיו שם מדרגות. כל שנחוץ הוא לרדת בהן עד לרחוב." (הארוקי מורקמי 1Q84 עמ' 20). 

Suzanne & Adam's project

 Lilach Bar-Ami 2014  

למעלה: לילך בר-עמי, יפנית, דימוי מתוך "הפרויקט של סוזאן ואדם", התצלום נמצא בין ערימת תמונות נשכחות בבית של משפחת אמסטר, זהות המצולמת לא ידועה, התמונה צולמה ב"גיליפוטו" אלנבי 88 תל-אביב. 

הפרוייקט של סוזאן ואדם

הפרוייקט של סוזאן ואדם עוסק בניכוס תצלומים של אחרים, לרוב אלו תצלומים שנמצאו באוספי משפחה שונים, בעיקר האוסף של הוריי והאוסף של הוריו של בן זוגי, וגם תצלומים שמצאתי ברחוב, המכנה המשותף לרוב התצלומים הוא שלרוב לא ידוע מי צילם אותם, ולכן אני מרשה לעצמי לנכס את התצלום, חלק מהתצלומים צולמו ע"י אבי, כמו למשל תצלומים של קרובי משפחה מחו"ל, גם באלו כמו באחרים אני מרשה לעצמי להשתמש בגדר "רדי מייד", בהתאם למשנתו של  האב הרוחני מרסל דושאן לפיה האמן יכול לבחור את היצירה, אינו חייב ליצור משהו חדש, מה שקובע זה ההקשר.

אני בוחרת את הדימוי מבין ערימות תצלומים שהצטברו במגירות בבית הורי, חלקם סודרו באלבומים ואחרים מוינו והושמו בתוך קופסאות נעליים לבנות, את הדימוי שבחרתי אני סורקת, מעבדת במידת הצורך, מדפיסה מחדש בגודל אחר, מוסיפה כותרת לתמונה וחותמת את שמי.

חשוב לציין שמדובר רק בתצלומים שנעשו עי מצלמה מכאנית, אנלוגית, כאלו שצולמו טרם העידן הדיגיטלי, חלקם נעשו עי צלם בסטודיו מיוחד ורובם ע"י צלם חובב. 

"הפרוייקט של סוזאן ואדם" נעשה בעקבות מפגש מרגש עם הסדרה Floh של האמנית הבריטית טאקיטה דין,(Tacita Dean), דין ניכסה תצלומים שמצאה בשווקי פשפשים שונים, תצלומים שהושלכו ע"י אנשים, חלקם כי היו פגומים ו/או בעלי התצלומים נפטרו ובאופן כלשהו האלבומים הגיעו לשוק.

דין עסוקה במעבר מהאנלוגי לדיגיטלי, יצירתה מתאפיינת במבט מלנכולי, הנוגע בקלות שבה ניתן לעבור ללא כל קונפליקט ממערכת אחת לשנייה. היא נוגעת בהשלכות של שינוי זה על המבנה החברתי והזיכרון שמנכיח לנו, כמו למשל השינוי שעבר אלבום המשפחה שהפך לקובץ במחשב.

הפרויקט נוגע בגבולות המתקיימים בין שני העולמות, זה האנלוגי וזה הדיגיטלי. מעלה שאלות על שינוי שהוא כביכול קטן, אולם יש לו השלכות רבות על העולם, החל מצריכה שונה של המדיה, שימור זיכרונות וחוויות אישיות וכלה בשינויים המשפיעים על כלכלת העולם, כגון סגירת מפעלים שתוצרתם קשורה לעידן האנלוגי, כגון מפעל קודאק שייצר בין היתר את סרטי הפילם למצלמות. (דין עשתה סרט על סגירת מפעלי קודאק).

בעוד הצילום האנלוגי כלל בתוכו הרבה "טעויות", בצורת תצלומים לא מוצלחים, או לא מרצים את הלקוח, ולמרות זאת הן נשמרו מסיבות שונות, אימי למשל נהגה בעידן ההוא (שרק היה לא מזמן) לקרוע כל צילום שבו נראתה בת דמותה באופן שלא מצא חן בעיניה, מייד לאחר שאבי חזר ממעבדת הצילום בקיבוץ, כשהוא אוחז בידיו ערימת נייר קטנה, שהכילה 36 תצלומים חדשים של בני המשפחה. לעומת זאת בעידן החדש בפחות משנייה ניתן פשוט למחוק את קובץ הצילום שאינו מוצלח מהמחשב, כאילו לא היה ולא נברא, ובאותו זמן לייצר תצלום חדש.

כמות התצלומים והדימויים שנוצרים בכל רגע בעולם הם אינסופיים, בעוד שקודם קיבלנו ליד תצלום על נייר, משהו מוחשי שניתן לאחוז בו, לתלות על הקיר, לשים במסגרת, כעת מדובר בקבצים שלרוב נשארים במחשב ונראים דרך המסך, קבצים אלו מורכבים מספרות של 1 ו 0, כל שמירה שלהם מחדש בפורמט המקובל לכיווץ JPG משנה מעט את הקובץ, כך למשל הצלם תומאס רוף משבש ומשנה את התצלום המקורי שניכס מהרשת, לרוב אלו דימויים של אסונות, הוא מעיד על הקשר בינו לבין האמן אנדי וורהול שחזה את שיעתוק הדימוי עד אובדן וכן עסק בקשר בין טכנולוגיה, לבין חברה ולבין אסונות.

את התצלום האנלוגי שמצאתי באלבום המשפחה הבלוי ומתכלה או בתוך ערימת תמונות שהושלכה ונשכחה אי שם באחת המגירות. אני סורקת, לעיתים מרטשת כתם זה או אחר, כל פעולה קטנה יוצרת שינוי בקובץ, שינוי שמשבש במידה מסוימת את המקור, עוד פעולה שלא מותירה את הזכות להאשים אותי בגניבה מסוג כלשהו.

אולם שאלת המקור וההעתק אינם עומדים במרכז הדיון בעת הנוכחית, די נאמר על אלו ע"י אמנים כשרי לוין ובני דורה שפעלו לאחר "מות המחבר",  הדיון העיקרי נע סביב המעבר המהיר מצורת עבודה וחשיבה אחת לאחרת, מעבר שלכאורה נראה טבעי, אך יש לו השלכות רבות על התנהלות העולם, כאלו שמתקיימות במישורים שונים הנעים בין תוכן לצורה, ובין מבנים כלכליים וחברתיים עתידיים. וכן עולים מתוך עיסוק זה מושגים כ"זמן", ו"זיכרון".

שם הפרוייקט "הפרויקט של סוזאן ואדם"  ניתן כדי להבדיל את העיסוק והעניין שלי בצילום מהעיסוק במדיות אחרות, למרות שהעיסוק ברובד הדיגיטלי וכן הנושאים שבהם אני מתעניינת הם בעלי מכנה משותף, לעיתים שם חדש עוזר להתרחק מהיצירה ולהתבונן במבט חדש ורענן.

"הפרוייקט של סוזן ואדם" הינו פרויקט מתמשך, מעין סוג של "עבודת ארכיון" איסוף תצלומים מהעבר ובחינתם מחדש , מתוך מקום של ערעור מלנכולי על "אז" ו"עכשיו", אולי זו גלריה קטנה ופרטית שאט אט מתהווה תוך כדי ניצול המדיה הדיגיטלית, בד בבד לצד הביקורת עליה. אולי גם אצליח להציל משהו קטן, כמו למשל תצלום של איש מבוגר, אדון מכובד שהושלך לרחוב, לצד תצלום של ילדים בהירי שיער חוגגים מסיבת יום הולדת, וגם תצלום נשכח של נערה עם חולצה ורודה על רקע הרים, מחייכת למצלמה, שנמצא בתוך אחת מקופסאות הנעליים הלבנות, שמשמשות כמגירות לעשרות תצלומים מאז, בבית הוריי היקרים, ו/או תצלום ילדה שהתחפשה בחג פורים ל"יפנית", שברגע האחרון נישלף מבין ערימת תמונות נשכחות, שנמצאה בבית משפחתו של בן זוגי.

"הפרויקט של סוזאן ואדם" קישור לחלק הראשון של התצלומים שבחרתי לפרויקט:

http://afternoooon.blogspot.co.il/2014/09/suzanne-adams-project.html

יצירה אחת בחודש, מתוך הסדרה "ג'פוניזם על ההר"

עבודה מתוך הסדרה "ג'פוניזם על ההר" 
ציור דיגיטלי וגזירות נייר, מודבק במספר שכבות על לוח MDF, 
60x60 ס"מ, 2014

העבודה היא מתוך סדרת עבודות חדשה, שעליה עבדתי בשנה האחרונה, הסדרה עוסקת בתופעת ה"ג'פוניזם" - הכמיהה מצד המערב ליפן, ולכל מה שממנו נודף ניחוח יפני. המונח "ג'פוניזם" מתייחס בעיקר להשפעה של אמנות יפן על האמנות האירופאית (למשל זו של האמנים "האימפרסיוניסטים" שמאוד הושפעו מאמנות יפנית). האמנים הושפעו בעיקר מהעדר פרספקטיבה ומחופש הקומפוזיציה שהתקבלו על ידי הצבת נושא הציור בצד.

הסדרה "ג'פוניזם על ההר" בוחנת בעין ביקורתית את תופעת ה"ג'פוניזם", מתחקה אחר המבט הקולוניאליסטי על "האחר" ואופני שיווק המזרח הרחוק והמסתורי למערב. בעוד היפנים שאפו להידמות לאירופאים, אנשי המערב שהגיעו ליפן, למשל צלמים כמו פליקס ביאטו שיווקו את יפן למערב באמצעות אותו קסם "ג'פוניסטי" שבא לידי ביטוי בין היתר ב "החפצת" האחר, למשל האישה בתלבושת המסורתית, מחופשת לגיישה, בין מניפות, כלי תה וכד'.

קווי המתאר של הדמויות שמופיעות בעבודות הועתקו מדמויותיו של אמן הדפסי העץ אוקומורה מאסאנובו, שפעל ביפן בראשית תקופת אדו ((1868-1603, עובדו ונצבעו בתוכנה גרפית.

במהלך העבודה על הסדרה אני חושבת את  מאפייני הציור היפני, קו שחור, דמויות שטוחות, העדר פרספקטיבה, ציור נוף מהזיכרון, לימוד מלאכת הציור באמצעות העתקה של אמנים גדולים. אני מנכסת ומבטלת את כל אלו בו זמנית, תוך כדי שימוש מניפולטיבי שמנסה לייצר גבולות חדשים, כאלו המתמזגים בין מחשבות על תוכן וצורה, אסתטיקה הנעה בין מערב למזרח, בין מסורתי לעכשווי, בין ניצול, התנשאות והנמכה לבין הקסמות רגעית.

בחלק מהעבודות הצבתי את הדמויות שהעתקתי מהאמן היפני אוקומורה מאסאנובו, בתוך נופים המזוהים עם נוף ילדותי, גבול הצפון, באקט זה אני מייצרת מעין הגבלה בין תופעת ה"ג'פוניזם", הכמיהה למזרח הרחוק לבין המושג "אוריינטליזם", שמזוהה עם מבט רומנטי על דמות הערבי החי במזרח התיכון ובצפון אפריקה, אך גם מכיל בחובו את תופעת "הג'פוניזם".

הדמות "הג'פוניסטית" שבעבודה מתכתבת עם מיתוס "נרקיסוס" המפורסם מהמיתולוגיה היוונית, יושבת קרוב לנהר, מתבוננת בעצמה, אולם היא מסיטה את המבט מהמראה לכיוון אחר, אולי בכל זאת יש תיקווה ??? J

עוד עבודות מהסדרה ניתן לראות בקישור הבא:

http://www.lilachbar-ami.com/japonisme-on-the-mount.html

שוקלת התבלינים

Lilach Bar-Ami, collage 2014 ©

בימים ההם עבדתי כשוקלת תבלינים.

במהלך הזמן למדתי להכיר את כל התבלינים והחומרים שמרכיבים כל מוצר ומוצר, שניצלים, המבורגרים, נקניקיות, קציצות, מדובר היה בסוד מקצועי, לא זכור לי שהוחתמתי על טופס סודיות זה או אחר, אך בהחלט ידעתי שאסור לי לספר על אותם מתכונים, שאז יכולתי לדקלם בעל פה כל אחד ואחד, אף מתוך שינה.

מידי בוקר קיבלתי רשימה עם המוצרים שהמפעל תיכנן לייצר ביום המחרת, היה עלי להכין מבעוד מועד את התבלינים והחומרים שמרכיבים כל מוצר ומוצר. היו מוצרים שהורכבו מעשרות תבלינים, לפחות שלושים במספר, פירוש הדבר שכדי להכין מאה מנות של מוצר זה או אחר, היה עלי לשקול כל תבלין שלושים פעם כפול מאה. היו תבלינים שכיחים כפלפל ומלח ופפריקה, אבל היו גם תבלינים מיוחדים ואף נדירים, שהובאו ארצה ממדינות רחוקות כגון אפריקה, תבלינים עם כינויים מוזרים, כאלו שבמהלך שלושים השנים שעברו מאז פרחו מראשי.

השמות אמנם פרחו מזיכרוני אבל לא כך הריחות והחלומות. כוונתי לחלומות שבהם התבלינים המשיכו איתי אל תוך הלילה, בשלוש לפנות בוקר כבר הקצתי משנתי לקול צלצול השעון האדום לעבודה במפעל, שהחלה בדיוק בשעה ארבע ונמשכה עד ארבע אחר הצהריים, ולעתים עד שש בערב ואף שמונה בערב. אפשר לומר שבימים ההם הייתי חרוצה במיוחד, יתכן וחריצות זו מקורה בכך שהמטרה הייתה ברורה, בדומה ללימוד לבחינת הבגרות, לגיוס לצבא, להרשמה לאוניברסיטה, המטרה הייתה: חוסכים כסף כדי לטוס לאמריקה.

התבלינים מעולם לא דיברו איתי או התיידדו איתי, לא הכרתי אז את "אדונית התבלינים" ו/או שמעתי על סודות הכישוף  שלהם, ולמרות זאת  נראה שאלו הלכו לישון איתי והשכימו איתי מוקדם לפנות בוקר, אפשר לומר - טרם ציוץ הציפורים, ובוודאי בילו איתי במשך כל שעות היום.

זכור לי במיוחד תבלין אחד, זה היה תבלין מאפריקה הרחוקה, הוא יוצר מגזעו של עץ מיוחד, צבעו היה כצבע החול, וגם מראו וחומריותו דמו לחול, אך בניגוד לחול על שפת הים, או זה שזכור לי מארגז החול בגן הילדים, הוא היה דביק. בזמן שמילאתי את שקיות הנייר בתבלין זה, עטפתי את זוג ידיי בכפפות פלסטיק וחבשתי על פניי מסיכה שהגנה בעיקר על האף, כדי שזה החול הדביק לא יחדור אל תוך הנחיריים, באותה מסכה השתמשתי גם כדי לשקול את גרגיריו השחרחרים של הפלפל, למרות המסכה התעטשתי מספר פעמים בזמן ששקלתי את הפלפל.

אולם כששקלתי את התבלין המיוחד מאפריקה, זה עם השם הסודי, לא התעטשתי כלל, ממילא אסור היה לספר אודותיו, אולי משום כך הדחקתי את שמו, התבלין הזה המשיך איתי הרחק מעבר לשעות העבודה, אל תוך החלומות, הסדינים הלבנים, הכרית המנוקדת, הציפורניים, העור, נראה שהצליח לחדור תחת כל חלק בגופי, ריחו התערבב בשערי, בחלומות, ראיתי את עצמי מתבוססת בתוך חול דביק, אותו חול סודי מאפריקה, שמקורו כפי הנראה אי שם בג'ונגלים הרחבים, חול שהיה אחד המרכיבים החשובים, שששש, אסור לספר, של השניצל מן הצומח, אותו מאכל שבעת ההיא היה כה מבוקש בשוק, ויש אף להניח שבזכותו חברי הקיבוץ כמעט עברו לגור בארמונות, או לפחות בבתים מפוארים, לפחות ביחס לאלו הצנועים עם גגות הרעפים האדומים. זכור לי שבאותה תקופה לנתי בצריף, חדר קטן בבית עץ ישן שקיבלתי ממנהלי הקיבוץ, בחדר ההוא שאפילו מכשיר טלפון לא היה בו, כמעט מידי לילה חלמתי על חול, או שבכלל חלומות החול צצו דווקא בסופי השבוע, כששבתי לקיבוצי ולנתי בחדר שלי..

אין בכוונתי להתלונן על מר גורלי, ואף לא להיזכר באותם סיוטים שפקדו את שנתי אז מזמן, בדמות חלומות על חול דביק, בו התבוססתי מידי לילה וגם לא על אהבה נכזבת, כזו שאיכשהו נדחקה מהטקסט לטובת תבלין מאפריקה, לא. האמת היא שאין כל סיפור חשוב שרציתי לספר, אלא רק לציין את העובדה שאמש, סיימתי בשעה טובה את הספר "טבעות שבתאי", אותו קראתי אט אט, נהנית מכל רגע, דואגת להשהות את הזמן ככל האפשר, והנה כעבור כעשרה חודשים שחלפו מאז יום הולדתי, אז ניתן לי הספר כמתנה, הנה הגעתי לסוף.

בדפיו האחרונים של הספר, המספר עוסק בנושא מלאכת אריגת המשי, דבריו בנידון הדהדו שלא במתכוון בין היתר את הזיכרון הנ"ל, כאשר הוא הזכיר אנשים מהעבר שהיו מחוברים לנול, לצורך אריגת המשי, וגם אנשים שחושבים את דוגמת הבד אל תוך חלומותיהם, בדומה למעצב גרפי או אמן.. בדומה אלי ולחבריי, שהמחשב כמו הפך להיות חלק מגופינו, בדומה לטכנולוגיה שמתפתחת, אך האדם תמיד נותר כבול, אם לא בגופו אז במחשבותיו..

"בחושבי על המאה ה-18 היום, כאשר איננו יכולים לחדור במבטנו את החזר האור החיוור השורה על העיר ועל סביבותיה, כולי השתאות על מספר האנשים הגדול, במקומות מסוימים לפחות, שעוד בתקופה שלפני התיעוש רתמו את גופם המסכן כמעט כל חייהם אל הנולים הבנויים ממסגרות ומכפיסים של עץ , שמשקלות תלויות עליהם והם מזכירים מכשירי עינויים או כלובים, וזאת בסימביוזה מיוחדת במינה, שאולי בגלל הפרימיטיביות היחסית שלה דווקא מיטיבה יותר מכל צורה מאוחרת של התעשייה שלנו להבהיר מדוע איננו יכולים לקיים את עצמנו על פני האדמה אלא רק כשאנחנו כבולים אל המכונות שהמצאנו.

אין פלא אפוא שבייחוד האורגים וגם המלומדים ותופסי העט האחרים, שיש להם הרבה מן המשותף, נטו למלנכוליה ולכל החוליים הנובעים ממנה, כפי שאפשר לקרוא ב Magazin fur Erfahrungsseelenkunde שפורסם בגרמניה בערך באותו הזמן, שכן עבודתם אילצה אותם לישיבה כפופה מתמדת, לחשיבה חדה תמיד ולחישובים אינסופיים של דגמים אמנותיים רחבי יריעה. דומני כי לא קל להבין את עוצמת הייאוש ואת עומק התהומות שאדם עלול להיתפס להם מחמת ההרהורים שאינם פוסקים גם בתום העבודה כביכול, ההרגשה המחלחלת עד לחלומות כי החוט שנבחר אינו החוט הנכון."  

(זבאלד "טבעות שבתאי", עמ' 266 , 267)

מחברת לייבוש פרחי בר, כיתה ג'

Lilach Bar - Ami 2013 ©

קטע 18 מתוך הטקסט "קיבוץ גן עדן" (2006)

לפי האגדה הייתה מכונה לכיפוף בננות,

שהומצאה ע"י החבר יצחק, עת נפלה עליו ההשראה,

באחד הבקרים השגרתיים בהם בילה

בין עלי הבננות הירוקים ולחים מטל הבוקר.

יתכן וחשב לעצמו כי צורתה הטבעית של פרי הבננה

צריכה להיות יותר דומה לפיסת הירח,

זה שעדין נראה באופק,

טרם נעלם לטובת זריחת החמה.

אף לא אחד מחברי הקיבוץ  ידע לספר

מה באמת קדם למה. הירח לבננה או הבננה לירח. 

הקומקומים, שאספה אישתו החברה רותי

נצבעו בשלל צבעים וסודרו בגינתה כפסל סביבתי.

מלים כמו קומקומ, סומסומ או בולבול

נתפסו בעיננו כהשתקפות הנרקיס בביצה,

או השתקפות העולם במשקפי השמש של

החברה רותי: ברוש, שמים תכולים, עמוד חשמל

                                       והג'יפ מכוסה בבוץ, שזה עתה חזר ממטע הבננות.

עו"ד קורט - חיים אמסטר, שלושים ללכתו

אני לא בטוחה אם הוא היה אוהב את זה, אם בכלל ידע מה זה  "בלוג", "פייסבוק" ושלל רשתות חברתיות, בעצם הוא לא ידע וזה גם לא עניין אותו כפי הנראה, בכל זאת יש לי צורך לציין את יום השלושים ללכתו של עו"ד חיים קורט אמסטר היקר, אביו של בן זוגי, במסגרת הבלוג .

במהלך השבעה גילינו מספר מסמכים ותצלומים מעברו. לראשונה ראיתי את קלסתר פניו הצעירות, שהזכירו לי משום מה את הארי פוטר, הסתבר שעוד לפני שעלה ארצה היה סטודנט, סטודנט למה תהינו, בסרט הוידאו שבו סיפר על חייו, חלק א', (חלק ב' לדאבוננו לא הגיע), הוא לא ציין את שלב זה בחייו, האם למד באוניברסיטה בחו"ל לפני המלחמה או אחרי, בהמשך זיהינו את האותיות הלועזיות הרשומות בכתב יד מסולסל על גבי התעודה, המעיד על כך שלמד פילוסופיה, גילוי שגרם להרמת גבה, הוא היה מסוג האנשים האלו, כשסיפרתי לו על כך שאני לומדת לתאר שני באמנות, תגובתו הייתה: "מה עושים עם זה".

כשהתעורר ביום שישי האחרון לחייו בבית החולים שאל ספק בהומור ואולי לא "אני מת?", "לא" ענינו "אתה חי, אחרת מה אנחנו עושים פה?" "אתם בהלוויה שלי" ענה, סיפרנו לו מה עבר עליו בשעות האחרונות מהרגע שקיבל שוק חשמלי ע"י אנשי מד"א, הוא האזין בריכוז רב, במבע מתעניין ואף שאל שאלות, אחר כך ביקש עוגת קרם. יום שישי בלילה, נ' הלך לחפש עוגת קרם, הוא מצא עוגיות "אלפאחורס" ועוגת "בראוניס" בסניף של "קפולסקי" השוכן במתחם בית החולים, קורט - חיים אכל מהעוגיות ונרדם.

ביום ראשון נ' בדרכו לבית החולים קנה את עוגת הקרם האהובה על אביו "בלאקפורסט", הוא אכל בתיאבון רב שתי פרוסות ונרדם, בחמש ועשרים בבוקר עו"ד קורט-חיים אמסטר נפטר, כשנ' נמצא סמוך למיטתו, בשעה זו בדיוק נעצר השעון המעורר בדירתנו.

עו"ד קורט - חיים אמסטר, בנם של צבי ואלזה אמסטר, נולד ברומניה בעיר צ'רנוביץ בשנת 1920, עלה ארצה בשנת 1949, נשא את אלה מורטקוביץ לאישה, למד משפטים באוניברסיטת תל אביב, התמחה בנזיקין, התגורר עם אשתו ושלושת ילדיהם בהרצליה פיתוח, היה שותף במשרד עורכי דין ששכן ברחוב החשמל בתל אביב, הצטיין במקצועו, עזר לאנשים רבים להשיג פיצויים ואף ייצג לקוחות שנחשבו רמי מעלה במדינת ישראל של אז,  עבד עד גיל 86, אז סיים את עבודתו כי החליק על גבי רצפה רטובה, בעת ביקור שיגרתי בבית חולים ושבר את האגן, תוך כשנה הוא השתקם. מאז התגעגע לשוב לעבודתו, למעשה עבד כעו"ד עד שנת 2008, כשמזכירתו מדפיסה את המכתבים באמצעות מכונת כתיבה, מסוג המכונות המוגדרות כ"וינטג'", (חיפוש מהיר בגוגל: "וינטג' מכונת כתיבה", מעלה דימוי של מכונת כתיבה זהה לזו ששימשה אותו, גוון תורכיז, מקשים שחורים).

את הימים שבהם שהה בבית לאחר שסיים את עבודתו כעו"ד בכורח הנסיבות, אהב להעביר בצפייה במסך הטלוויזיה במשחקי כדור רגל ובתכניות בישול ואף למד לבשל, בימי שישי נהג להכין לנו ארוחות משפחתיות, בזמן שסעדנו הוא הביט בנו בהנאה ממתין לתגובות, ואם אלו בוששו לבוא הוא שאל  "נו טעים?, נכון טעים?" ואכן האוכל שבישל לנו, תפוחי אדמה עם מלפפונים חמוצים ומיונז, עוף במרינדה על האש, סלט ירקות, ערב מאד לחכנו, לאחר הארוחה והסיפורים על פעלולי הנכד שגר באמריקה נהג ללכת לסלון לכורסתו, תוך מספר שניות נרדם.

בטקס ההלוויה, חברו הטוב שיבח את חכמתו הרבה שעזרה לו לשרוד את תלאות המלחמה ועמדה תמיד לצידו, הוא שלט בשפות רבות ובאחד המקרים אף הצליח לשכנע את חיילי האויב האנאלפביתים, כי הוא וחבריו גרמנים ולא יהודים וכך הם ניצלו.

למרות סגולותיו הרבות, סיפורי הגבורה והתלאות שעבר בחייו, יש להניח שערך בוויקיפדיה לא יוקדש לו, אולי משום שהיה איש צנוע, איש ישר שעשה את תפקידו, מסוג האנשים, ששייכים לדור האחר, אלו שפועלים בעולם, לשם הפעולה ותו לא ואולי גם כי לא נשאר מי שיכתוב עליו, בגיל תשעים וארבע, כעבור כשנה שבה היה מרותק למיטה לאחר שרגליו בגדו בו, עו"ד קורט – חיים אמסטר הלך מאיתנו.

יהיה זכרו ברוך.

נראה כי הקטע הזה מספרו של יעקב שבתאי הולם את האיש שהיה במידת מה:

"..אם כי האמת היא שהדוד לזאר לא שתק, הוא פשוט כמעט שלא דיבר משום שידע עד כמה הדעת קצרה, והתבונה חסרת תוקף, והאפשרויות דלות, והכל מסוכסך ורב-פנים במידה כזאת שהספק הוא הדבר היחיד שיש בו ממשות, והיכולת להאמין היא נחלתם של מעטים, ואסור לצפות אלא למעט, וכן ידע עד כמה צריך אדם לדעת להערים על עצמו כדי להעביר אפילו יום אחד, ואיך הגורל מהתל בבני אדם, כמו בו עצמו, ושכל המילים שבעולם לא יסיטו את כדור-הארץ ממסלולו אפילו כדי סנטימטר אחד, ולא יחזירו אף יום שעבר, ולא ימלאו את החסר, וגם לא יביאו נחמה למי שעיניו נפקחו והן גלויות, ועיניו של הדוד לזאר נפקחו והן היו גלויות, ועם זאת בשום אופן לא היה אדם מיואש או מר נפש, אלא רק מיושב מאד ושרוי במין שוויון נפש של אדם שבע נסיון ורואה נכוחה, שהחיים, אשר הוסיף להתייחס אליהם בחיוב ובכובד ראש, שוב אינם מסוגלים להפתיע אותו.."

(יעקב שבתאי, זיכרון דברים, עמ' 131)

בתצלומים למעלה, תעודת הסטודנט, תמונות מתעודת הנישואין של קורט ואלה אמסטר, עם משה דיין בבר המצווה של נ'.

Suzanne & Adam's project

Lilach Bar Ami, Grandpa (Street Collection) 2014 ©

Suzanne & Adam's project

Lilach Bar Ami, Birthday party (Street Collection) 2014 ©

Suzanne & Adam's project

Lilach Bar Ami, Japanese Girl (Amster family Collection) 2014 ©

Suzanne & Adam's project

Lilach Bar Ami, Birthday party 2 (Bar family Collection) 2014 ©

Suzanne & Adam's project

Lilach Bar Ami, Lunch in the Office (Bar family Collection) 2014 ©

Suzanne & Adam's project