Tacita Dean

אמנות שאני אוהבת

Tacita Dean

(נ. 1965 אנגליה, קנטרברי )

חיה ועובדת בברלין

שייכת לקבוצת האמנים הבריטים הצעירים (YBAs), (כבר לא כל כך צעירים), אלה שכוכבם דרך בשנות התשעים (1988) בזכות האספן צ'ארלס סאצ'י.

Dean  היא אמנית של FILM, הסרט הוא גם החומר המרכזי באמצעותו היא יוצרת וגם הנושא המרכזי שמעסיק אותה, דרכו היא מעלה שאלות אודות שימור זמן וזיכרון. במסגרת יצירתה מנהלת Dean "מסע צלב" שמטרתו לשמר את השימוש בטכנולוגיות האנלוגיות.

לצורך יצירתה היא משתמשת בסרטים של 16מ"מ ו35מ"מ.

Dean אומרת כי בעוד שהצילום הדיגיטלי עוסק בידוע (Know) הצילום האנלוגי עסוק בלא-ידוע (Unknoun). היא נמשכת בתוך תהליך היצירה, לאותם מקומות של "חוסר וודאות" הפתעות וקסם, שיכולים לקרות רק בעבודה עם טכניקות אנלוגיות, למשל גוונים אפורים, כתמים ו"תאונות" קסומות, מצבים שמלווים בחוסר שליטה מוחלטת על החומרים ויכולים להתרחש רק בתהליך הצילום והפיתוח האנלוגי של סרט הצילום, או רק בעריכה ידנית של סרט הקולנוע.  

במהלך שנות התשעים הים היה הנושא המרכזי ביצירתה. היא חקרה את תנודותיו המשתנות דרך סיפורו הטראגי של Donald Crowhurst, איש עסקים בריטי ומלח חובב שמצא את מותו בתחרות יאכטות יוקרתית, בה השתתף במטרה לזכות בפרס כספי שהובטח ע"י העיתון The Sunday Time, כדי להציל את העסק שלו. דין ניכסה ליצירתה את  העושר המטפורי של האוקיינוס, ספינות טרופות, מגדלור וכד'.

ב1977 יצרה סרט אודות הניסיונות הנואשים שלה למצוא את עבודת האדמה "מזח לולייני" (Jetty Spiral) של Robert Smithson באגם הגדול והמלוח בצפון מדינת יוטה.

בשנים האחרונות Dean יצרה בין היתר סרטים על אמנים והוגים שהטביעו את חותמם על התרבות והאמנות במהלך חמישים השנים האחרונות, ביניהם: Mario Merz, Leo Steinberg, Julie Mehretu, Claes Oldenburg, Cy Twombly,  David Hockney ועוד

ב2006 היא צילמה סרט על בית החרושת של  Kodak במזרח צרפת, המעוז האחרון באירופה בו המשיכו לייצר סרטי צילום של 16 מ"מ, מספר שבועות  אחרי שצילמה, המקום נסגר.

במרץ 2012 הציגה את היצירה FILM ב"אולם הטורבינה" של מוזיאון טייט מודרן, יצירה שממשיכה את העיסוק שלה בסרטי הצילום ובטכנולוגיות האנלוגיות, עיסוק שבא לידי ביטוי באופנים שונים לאורך כל יצירתה. מעניין במיוחד אופן הטיפול בנושא זה באחד הפרויקטים היותר מוקדמים שלה - FLOH  (2001),  בזכותו אפשר להגיד מצאתי עניין רב באמנית זו, (חוץ מהצליל של שמה שאהוב עלי במיוחד Tacita Dean, שמה המלא דרך אגב הוא  Tacita Charlotte Dean).

FLOH הוא הכינוי בגרמנית לפשפשים

במהלך 7 שנים הסתובבה Dean בשווקי פשפשים באירופה ובאמריקה במטרה לחפש תצלומי משפחה ישנים, היא קנתה אלבומי משפחה, אלבומים שהגיעו לשוק לאחר שבעליהם נפטרו. אלבומים שבין דפיהם הדביקים נשמרו באהבה זיכרונות של אירועים מיוחדים, חגים, מסיבות, חופשות ושמחות משפחתיות.

Dean יצרה ספר בשני חלקים, בו הציגה 163 תצלומים שבחרה מתוך שלל הדימויים שאספה במהלך השנים, היא הדפיסה מהדורה של 4000 עותקים חתומים וממוספרים. הדימויים מוצגים בספר ללא הסברים, ללא כותרות, ללא טקסט. Dean ניתקה את הדימוי מההקשר המקורי ויצרה "הצבה" חדשה בתוך דפי הספר.  לדבריה אופן תצוגה זה משאיר את הדימוי - התצלום בתוך "השקט", אותו שקט ראשוני שבו היא מצאה אותו בשוק הפשפשים - שתיקתו של האובייקט האבוד.

בשלב מסוים היא הפסיקה לבקר בשווקים מהחשש שתימצא עוד תצלומים שיתאימו לספר, אולם בהמשך התהליך הבינה כי אין גרסה סופית לאוסף שיצרה ולא יכולה להיות. היא גם מדברת על כך שבעתיד הספרים יחזרו למקור - לשוק הפשפשים, אולי ימכרו מחדש, לאספן אובססיבי, אחד כמוה, אדם שכנראה עוד לא נולד, מישהו שיבוא לשוק כדי לחפש שרידים מן העבר.

מה שאולי מסביר את התעקשותה של האמנית על שימור העבר, "העבר שהוא העתיד", העתיד שאוטוטו יהיה עבר. הדורות הבאים שלא יכירו את הטכנולוגיות האנלוגיות, לא ידעו איך להשתמש בהן, בדומה לצייר שאינו יודע לרשום או לצייר ציור שמן על פי השיטות המסורתיות, (אותו ויכוח שכיח במכללות לאמנות לגבי תוכן השכלת הסטודנט).

 Adam Bell בבלוג שלו אמר על הספר FLOH כי הוא "שירת הברבור" של הצילום האנלוגי, אך נראה שזה לא המניע של Dean באקט זה של איסוף ושימור התצלומים, אקט שעלול גם להיתפס בקלות כעיסוק רומנטי בנוסטלגיה, אך גם לא בזה עניינה של האמנית וגם לא בשאלות של מקור והעתק או ניכוס, מושגים שכיחים ביחס לחומרים בהם היא עוסקת.

ל Dean אין שום כוונה להספיד את הצילום האנלוגי. בדיוק ההפך. היא מדברת על שימור העבר, החומרים, הטכנולוגיות, הטכניקות האנלוגיות לטובת העתיד, לטענתה הדיגיטלי והאנלוגי צריכים ויכולים להתקיים בד בבד זה לצד זה. באמצעות יצירתה היא מתריעה מפני הסכנה של "איבוד העבר", לכאורה נראה שהמעבר מעידן לעידן, מהאנלוגי לדיגיטלי הוא דבר של מה בכך, לחיצה על כפתור לעומת עכבר, ("זבנג וגמרנו"), פועלה של דין הוא אפילו לא ניסיון להשהות את הזמן, אלא לשמר את הטכנולוגיות הישנות, בהן השתמשו לצורך שימור זיכרונות ותיעוד במהלך כ- 100 שנים, לצד אלו החדשות, למען הדורות הבאים.

כוחה של יצירתה של Dean טמון בתחביר החדש של הדימויים על גבי המצע, דפי הספר, אותה הלחמה עדינה, אינטואיטיבית, שיוצרת רגע כל כך שברירי, כזה שתכף יעלם, ימחק ביחד עם שקיעת הטכנולוגיה הישנה, העולם הישן, ביחד עם הדמויות האנונימיות - שותקות, אפורות, אנשים שנשכחו אי שם בתוך כוכים אפלים, בשווקי פשפשים, מבטם המטושטש אל עבר אופק לא נראה - צלם לא ידוע - עתיד לא ידוע..

(נ.ב. במקרה השבוע ראיתי באחד הלילות בYES דוקו את הסרט "פוטו פרג", סרטו המרגש של קובי פרג'. לראשונה התוודעתי לסיפור המורכב שמסתתר מאחורי האיש שמצלם את תמונות הפספורט הכי מוצלחות בעיר, זה שתמיד מתעקש שאחייך. בגלל המעבר לביומטרי לצערי לא אוכל עוד להשתמש בתמונות שעשה לי. בסוף הסרט פרג' האחיין (יוצר הסרט) יושב לצד דודו, חוף ים, הם מביטים לעבר האופק, הדוד מלמד את האחיין להשתמש במצלמה האנלוגית שלו, מצלמה איתה הוא מתעקש להשתמש עד היום)

קישור לוידיאו - דפדוף בספר FLOH (הלוואי והיה לי עותק, רק אחד)

https://vimeo.com/39338171

Miwa Yanagi

אמנות שאני אוהבת

Miwa Yanagi

(נ. 1967 יפן)

ידועה בעיקר כאמנית וידיאו אך עוסקת גם במיצג וצילום סטילס. הנושאים שמעסיקים אותה נעים סביב אורח חייה של האישה היפנית, נשים צעירות שתפקידן הוא לשרת את הציבור, נשים שמעוצבות בידי חברה פטריארכאלית, לעומת נשים מבוגרת שעברו את גיל הפוריות והן באופן יחסי משוחררות יותר מתכתיבי החברה.

אחת הסדרות הידועות שלה "נערות מעלית" נוצרה בעקבות מיצג שעשתה בגלריה בקיוטו. מיצג שבמרכזו נערה אישה צעירה שעובדת בתוך קופסא צרה, מידי יום היא צריכה לחזור שוב ושוב על אותן פעולות.

המיצג הנ"ל התפתח לסדרת תצלומים מרשימה "נערות מעלית" וסדרות נוספות שנוצרו בעקבותיה. הנשים לבושות בתלבושת אחידה, מדים אפנתיים, מראן מושלם כשל בובות ברבי, הן מוצבות במקומות שנראים כחללים גדולים ריקים, אולי קניונים או מסופים בנמל תעופה. הן מסמלות את החברה הקפיטליסטית – פטריארכלית, עוד חלק במכונה המשומנת היטב שנשלטת עי גברים,  בחלק מהתצלומים הנשים מביטות במוצרי צריכה, התבוננות שמייצגת את האובססיה של החברה המודרנית למוצרי צריכה, בעצמן הן הופכות למוצר.

Yanagi  מושפעת גם מהצלמת הידועה  Vanessa Beecroft.

(מעניין גם לראות את עקבות יצירתה באמנות ישראלית עכשווית, אפילו מהזמן האחרון)

סדרות נוספות שמרחיבות את עיסוקה של Yanagi באישה היפנית לצד מסורת ומיתולוגיה יפנית. "הסבתות שלי" ו"סיפורי אגדה".

יצירתה של Yanagi נחשפה למערב רק בשנת 1996 בעקבות מפגש אקראי עם הצלם/אמן היפני המפורסם Yasumasa Morimura , שראה עבודות שלה בביתה, ששימש אותו כסט לפרויקט שלו. הוא הזמין אותה להציג בתערוכה קבוצתית בגרמניה לצד אמנים כמו  Cindy Sherman ו - Jeff Wall .

קישור לאתר האמנית

http://www.yanagimiwa.net/e/index.html

שנה למיצב "כריסמס" שהצגתי בבית האמנים תל-אביב בקיץ 2016

Lilach Bar-Ami 2016 ©

כמעט שנה.. למיצב "כריסמס" שהצגתי בקיץ 2016 בבית האמנים ת"א במסגרת התערוכה "ירוק סלדון" לצד אמניות מרתקות (ענת מיכאליס לוי, אלחנדרה אוקרט ואמניות אורחות מסין ויפן: לו יאנג וקימיקו יושידה) אוצרת ניצה פרי.
(וגם כמעט שנה לעזיבתי את העיר האהובה ו"יקרה" (תרתי משמע) תל-אביב, מיד  בסוף התערוכה הנ"ל.)

3 דימויים מרכזיים מתוך המיצב שהצגתי:

 טפו טפו טפו (שטיח מלח)

"להפיל כד מקזבלנקה" דימוי מתוך וידיאו (צילמה וערכה הדר מיץ)

פרגוד, טריפטיכון, חיתוך נייר (שלוש שכבות) ודימוי של לביאה טורפת זברה מתוך המגאזין "נשיונל ג'יאוגרפיק"

לילך בר-עמי, טפו טפו טפו (שטיח מלח) 2016

Lilach Bar-Ami, tfu tfu tfu 2016, Carpet of Salt, 2.20x2.20 cm

לילך בר-עמי, "להפיל כד מקזבלנקה" דימוי מתוך וידיאו 2016

(Lilach Bar-Ami, Dropping Vase from Casablanca 2016, (4 minutes Video in a loop
 Photography and Editing: Hadar Mitz

Dropping Vase from Casablanca 2016 Video

לילך בר-עמי, פרגוד, טריפטיכון, חיתוך נייר (שלוש שכבות) 2016

"Lilach Bar-Ami, Screen 2016, Triptych, Paper cut and photography from the Magazine "National Geographic

 (116x40 cm (each

ועוד משהו שקשור:

כשעוברים דירה מוצאים אוצרות. משום מה רק אתמול שמתי לב לנוכחות של חוברת קטנה במדף הספרים שלי, מסתתרת בין אוסף הקטלוגים, חוברת שהיא חלק מעבודת מחקר שנעשה בשנות השבעים אודות תרבות חומרית שחלפה, תרבותם של יהודים מדרום מרוקו.

הכותרת על כריכת החוברת: "ממרוקו לשלומי" שרידיה של תרבות חומרית.

מטרת המחקר בעיירת הפיתוח שלומי היה לבחון מה נותר מתרבות העבר של יהודי דרום מרוקו בעולם החדש.

(החוברת הגיעה אלי איכשהו ממדף הספרים של אימי היקרה אילה כהן בר-עמי (נולדה במוגדור) שבשנות השמונים למדה אמנות במכללת "אורנים" והתמחתה בכל מה שקשור למלאכות יד מסורתיות.) 

(היחסים בין הקיבוץ בו גדלתי לבין עיירת הפיתוח הסמוכה שלומי היו מורכבים, יחסים מהם ניתן ללמוד הרבה על הטעויות שנעשו, גם אם בשוגג, ביחס של המדינה אל חלק מה"עולים החדשים".. אבל זה כבר סיפור אחר, כזה שראוי לחלל מיוחד, שעומד בפני עצמו).

תיכננתי לצטט קטע מהחוברת העוסק במיגוון הרב של סוגי השטיחים שמקורם בדרום מרוקו, במוטיבים המסובכים ואפילו באוצר המילים המציינות שטיח: זרביה, חנבל, חצירה, סעידי, עבאנה, ובזארה.

אולם הנה קטע קצר שנגע לליבי מתוך החלק האחרון של החוברת שעוסק בסיפורים של אנשים תושבי שלומי:

"כשבאו אלינו "הציונים" לרשום אותנו אמרו לנו שמלבושינו והתכשיטים שלנו לא מתאימים לארץ- ישראל ושעלינו להשאיר אותם במרוקו. הכניסו בנו פחד: באנו מהר והשארנו הכול. לא מכרנו דבר. אפילו את הצמידים שעל ידי הורדתי והשארתי שם, אחד מהם נשאר תקוע על ידי ולא ירד: הוא היחיד שנשאר לי. מזל שלהם (מזל דילהום: של הערבים) השארתי גם שרשראות "כלאכל" (הסיכות שבהם השתמשו להחזיק את האזאר) השארנו הכול, השדות והצאן."

ידידה כלפון-סטילמן

ממרוקו לשלומי

שרידיה של תרבות חומרית

עמ' 72

הסיפור על סבתא של אלה

לזיכרה של אלה אמסטר

23.4.2017

היא ביקשה ממני להמשיך את הסיפור, באופן לא מודע, אולי מודע, הסיפור על האישה שקפצה מהגג, רק כדי לא ליפול בידי הנאצים, בעודה בחיים. הסיפור של סבתה של אלה, אימו של אביה, סבתא רבתא של בן זוגי. המעט שאני יכולה לעשות הוא להמשיך את הסיפור של אלה, שהלכה מן העולם הזה לפני שנה.

התצלום ניצב בסלון הבית, על השידה החומה מעץ מהגוני, אולי עץ אחר, מהגוני נשמע יפה, קצת רומנטי. בכל ביקור שלי בבית של משפחת אמסטר, במהלך שלוש עשרה השנים שהכרתי את אלה, היא סיפרה לי על קורות האנשים מהתצלומים. כמו מנטרה, שוב ושוב היא סיפרה את אותו הסיפור, הסיפור של האנשים שמופיעים בעשרות התצלומים, שחור לבן, חום אדמדם וספיה, מפוזרים ברחבי הבית הגדול והמטופח. האנשים האלו הם חלק בלתי נפרד מהבית, כל שכן מחייה, היא סיפרה את הסיפור שוב ושוב, כדי שהיא לא תשכח, כדי שאנחנו לא נשכח. 

בתצלום שמונח על השידה בסלון - סבתה של אלה, אמו של אביה, סבתא רבתא של נתן. זו האישה שצועדת ברחוב פולני, לבושה במעיל שחור אוחזת בידה האחת תיק קטן, זו האישה שאימה של אלה רחל "רושקה", אסרה עליה לדבר איתה, היא לא מרשה לביתה לדבר עם החמה שלה, היא לא מרשה לילדה לדבר עם סבתא שלה.

אלה נהגה לומר – "היא הייתה גיבורה, כשהגרמנים הגיעו אל ביתה, היא לא רצתה ליפול לידיים שלהם, אז היא קפצה מהחלון, אני יודעת את זה, כי חייל מהבריגדה סיפר לי את זה בארץ, אחרי המלחמה." 

אלה עלתה ארצה עם הוריה רושקה ורומק לפני המלחמה, כשהייתה בת ארבע.

עיניה דמעו, כשסיפרה לי בפעם המי יודע כמה על כך שאימה, לא הרשתה לה לדבר עם הסבתא.

הסיבה כפי הנראה, בגללה רושקה, אימה של אלה, לא אהבה את חמתה, טמונה בכך שהוריו של ירחמיאל (רומק), כלומר הסבתא ובעלה, סבורים היו שהכלה רושקה אינה מספיק טובה לבנם.

אולם רושקה, הוי רושקה, נערה טובה מבית טוב, בית דתי, לא ויתרה על אהבתה לרומק, היא הייתה יפת מראה, היא ידעה איך להפעיל את קסמיה על רומק הצעיר והנאה מאוד, אך גם "פרפר", איך ללכוד אותו ברישתה, על אף "כל הבחורות" ועל אף דעתם של הוריו.

עוד זכרה אלה שבבית סבתה היו שלוש מדרגות שהובילו לארון, "שם היא שמרה את הממתקים לנכדים".

אתמול הבטתי שוב בתצלום הסבתא הגאה, צועדת ברחוב הפולני, לראשונה הבחנתי בילדה הקטנה ואימה, או המטפלת שלה, צועדות גם הן ברחוב, ממש מאחורי הסבתא. היתכן שמדובר באלה והמטפלת שלה?, הדמויות הזכירו לי תצלום אחר בו נראות אלה והמטפלת שלה. האם יכול להיות כי הדמויות האלו ברקע הן הסיבה לכך, שבכל פעם שאלה דיברה על הסבתא, היא הזכירה את זה שאימה לא הרשתה לה לדבר איתה, כך ברחוב הן חלפו על פני הסבתא, מתעלמות ממנה. התעלמות שהעיבה על ליבה הצעיר של הבת שצייתה לאם. 

האם אלה הייתה מודעת לנוכחות של דמויות הבת והאם או המטפלת ברקע התצלום? האם צלם רחוב צילם את התמונה, ממש רגע אחרי שהבת והאם (או המטפלת) חלפו ברחוב על פני הסבתא, האם הצילום צולם בעוד יום אחד מהימים, בהם חלפו האם והבת ברחוב על פניה של הסבתא, כשהן מתעלמות ממנה.

האם בשביל אלה נוכחות הדמויות ברקע של האם והבת הייתה כה בהירה, עד שלא הייתה צריכה לציין את זה במילים, נוכחות שבאה לידי ביטוי ברגש, דימוי שמעלה רגש מיידי, בדרך כלל מייד אחרי שסיפרה את סיפור הגבורה של סבתה שקפצה מהגג, נזכרה בכך שאימה לא הרשתה לה לדבר עם הסבתא ברחוב ובכתה. (כנראה זו ילדה אחרת. אבל האיזכור קיים).

למטה אלה והמטפלת צועדות ברחוב הפולני.

אלה כאמור אהבה לדבר על הדמויות מהצילומים, כששאלתי שאלות, היא הפליגה בזמן, צללה את תוך ההיסטוריה המשפחתית, עברה, הילדות שלה, העצב שלה, השמחה שלה, אחרי שהיא נפטרה הסתבר שיש עוד מאות תצלומים ברחבי הבית הגדול, עשרות אנשים שאת סיפורם לא נדע לעולם. בכל פעם אני מחברת עוד חלקים מתוך הפזל הגדול, של משפחות קילשטיין ומורטקוביץ, הוריה של אלה, שלימים התחתנה עם קורט והפכה לגברת אמסטר. אבל זה כבר סיפור אחר..

נ.ב. התמונה של הסבתא צועדת ברחוב נסרקה מהתצלום בסלון, שהוא סריקה של המקור, אין לי מושג כרגע איפה המקור. אחפש. לצערי אין לי מושג גם מה שמה של הסבתא?

תמונה נוספת של הסבתא צועדת ברחוב הפולני. סגנון לבוש דומה, יותר קליל, כנראה יום אביבי בפולניה, מי זו לידה? 

רושקה היפה, אמה של אלה, בצעירותה

אלה הקטנה עם הוריה ואחיה, כנראה קצת לפני שעלו ארצה (אולי כבר בארץ?)

כריסמס 2016, מיצב, בית האמנים תל-אביב

Lilach Bar-Ami
  Christmas, Installation
in the group exhibition
Green Celadon

The Artist House Tel-Aviv 2016
Curator: Nitza Perry

 artists: Alejandra Okret, Lilach Bar-Ami, Anat Michaelis Levi, Kimiko Yusida, and Lu Yang

לילך בר-עמי

כריסמס, מיצב

בתערוכה הקבוצתית "ירוק סלדון"

בית האמנים תל-אביב 2016

אוצרת: ניצה פרי

טקסט קטלוג התערוכה אנגלית ועברית

Lilach Bar-Ami, Untitled 2015, Collage

הערגה למזרח הקרוב רחוק מביא את לילך בר-עמי ליצירת הכלאה בין נופים ישראליים טיפוסיים לבין נופים יפנים או מזרח אסיאתיים. המיזוג בין המקומי והמוכר לבין הזר והמסוגר, יוצרת הקבלה בין המזרח התיכון לבין מזרח אסיה. ההתמזגות הזו ניבטת בכל העבודות, החל מעץ תמר שמבצבץ בעבודות פגודה ומגדל, מבעד לשכבות הנייר לצד שמש אדומה, מבנים המזכירים פגודות או מקדשים ממזרח אסיה לצד מבנים הקשורים לנוף המקומי, החלוצי, דימויים של חומה ומגדל. בר- עמי יוצרת הכלאה בין מקום מקודש ומקום חילוני, נצחי וארעי, וכחלק בלתי נפרד מסמלי הישוב בו גדלה.

Lilach Bar-Ami, Christmas 2016, Installation

במיצב טפו טפו טפו עושה בר עמי שימוש בטבע ובריטואלים שנובעים ממנו, באמצעות דו שיח בין טבע פיסי למלאכותי, בין פנים וחוץ ובין מזרח קרוב לרחוק. המלח נחשב בדת השינטו ביפן כגורם מטהר, מתגוששי הסומו משליכים מלח אל הזירה לפני כל קרב, על מנת לטהרה, כאשר במשמעותו היהודית המיסטית משמש המלח גם בקמעות כסגולה נגד עין הרע. 

Lilach Bar-Ami, tfu tfu tfu 2016, Carpet of Salt, 2.20x2.20 cm

עבור בר-עמי המזרח הוא תרבות בת כלאיים של היום, לדבריה, סבתה פיבי שעלתה ממרוקו, לא נקלטה מעולם במקום החדש, בארץ ישראל. הזיקה אל המסורת נעה דרך קיום הרמוני בין ניגודים, כפרגמנטים של זהות. בתהליך עבודתה היא מבטאת את הצורך להתחבר אל העבר ואל המקורות שלה דרך תהליך פרוק והבניית זהות חדשה. 

בעבודת הוידאו להפיל כד מקזבלנקה מתגלים תוך כדי ריקוד ונחשפים, היבטים רבים המשותפים למזרח התיכון ולמזרח הרחוק. רעלה בדומה לקימונו יפני משמשת כעטיפה או אריזה של פני האישה וגופה ודרכה יש ניסיון למשמע האישה ולצמצם את מרחב הפעולה שלה. ניתוץ הכד ע"י הרקדנית, הוא שבירת הקודים המסורתיים ומחאה על הגבלת החופש של האישה, הן המזרחית והן היפנית, אשר שתיהן באות מתרבות המדחיקה את האני.


קישור לוידאו "להפיל כד מקזבלנקה" 2016
צילום ועריכה: הדר מיץ

Dropping Vase from Casablanca 2016 Video

(Lilach Bar-Ami, Dropping Vase from Casablanca 2016, (4 minutes Video in a loop
 Photography and Editing: Hadar Mitz

Dropping Vase from Casablanca 2016 Video

בספרו המושחז והמרתק של פרנץ פאנון, (Fanon Frantz)  "מקוללים עלי אדמות", הוא מציג את הרעלה כתרגום ללאומיות המקומית החדשה, שגורמת בשיאיה האבסורדיים להתאהבות במאפיינים החיצוניים עד כדי אימוץ האקזוטיקה. לטענתו, כאשר אדם מערבי מביט בעולם הלא מערבי הוא רואה לעתים את ההשתקפות של עצמו ושל התפישות שלו ולאו דווקא את המציאות הממשית של העולם הזה.  צורת המבט הזו ברעלה מקבילה לטיפול שעושה בר-עמי בקולאז דיגיטלי עם תצלום של פליקס ביאטו, עיניים מערביות. ביאטו, צלם איטלקי מהראשונים שצילמו ביפן במחצית השנייה של המאה התשע עשרה, חשב על דרך להראות את האנשים מיפן למערב. בתצלום הוא "מחפצן" את הסובייקט והופכו לאובייקט, סחורה שתתאים לצרכי השוק המערבי. 

(Lilach Bar-Ami, Western Eyes 2015, Digital collage with a Photography of Felice Beato (1832-1909
 Light box, 43x32 cm

ניכוס המבט המערבי על האחר, הנחשק, האקזוטי בא לידי ביטוי דרך העבודה כריסמיס המשלבת עץ חג מולד, פריחת הדובדבן, יחד עם נוף ישראלי טיפוסי. ההכלאה שעושה בר- עמי יוצרת מעין 'סובניר' מזכרת לתייר, פעולה אשר מעלה את הערך הנקוב של החפץ ע"י שבירת גבולות בין האמנותי למסחרי, בין צילום מטופל לרדי מייד והיעדר היררכיה בין אמנות גבוהה ונמוכה. 

Lilach Bar-Ami, Christmas 2014, Retouched photography, Light box, Readymade, 43x32cm

"Lilach Bar-Ami, Screen 2016, Triptych, Paper cut and photography from the Magazine "National Geographic

 (116x40 cm (each

Lilach Bar-Ami, Mountain 2015, an image from the internet, digital print, sequins and thread, 37x23 cm

Lilach Bar-Ami, Untitled 2015, An image from the Internet, digital print, Sequins , Thread, 32x24.5 cm

Lilach Bar-Ami, Pagoda & Tower 2016 Glued paper cut in layers, Tracing paper, light box, 30x30 cm

Lilach Bar-Ami, Mountain 2016, Glued paper cut in layers, light box, 30x20 cm