אדמונד דה ואל, הארנבת עם עיני הענבר

Lilach Bar - Ami, The Girls from Mogador, 2007 ©

מתקשה להיפרד מהספר, מויקטור, מאמי, מאליזבת, מאנה, מאיגי וג'רו, ירוק סלדון, פרוסט, רילקה, רודן, שטיח צהוב, פאלה אפרוסי ובעיקר מאוסף פסלי הנצקה:  דג מיובש, כולו קשקשים ועיניים מכווצות, עכברוש קטן שמתרוצץ מעליו כבעל בית. המשוגע הזקן, עם גבו הגרום ועיניו הבולטות, שמכרסם דג, ובידו השנייה תמנון, רקדנית יפנית אוחזת במניפה, לכודה באמצע תנועה, קבצן שנרדם מעל קערת הנדבות שלו, המסכות, הצדפים, הפירות, החולדות, הטיגריסים, השנהב, העץ ..(רשימה אקראית עמ' 195)

"היה אפשר לסדר אותם על פי הצבע, מן השסק החום כהה עד לאייל השנהב המבהיק. או לפי הגודל. הקטנה מכולם היא החולדה היחידה, עם העיניים השחורות המוטבעות בה, זו שלועסת את זנבה. היא לא גדולה בהרבה מן הבול הסגול שיצא לרגל שנת השישים לשלטון הקיסר" ( עמ' 196)

"אתה יכול לערבב אותם, כדי שאחותך לא תוכל למצוא את הנערה בשמלת הרקמה שלה, או שאתה יכול להקיף את הכלבה וגוריה במצור של כל הטיגריסים, ואז יהיה עליה להבקיע דרך החוצה – והיא אכן עשתה זאת. אתה יכול למצוא את הפסלון של האישה המתרחצת באמבט עץ, או את ההוא המסקרן יותר, זה שנראה כמו צדפת מאכל, עד שפותחים אותו ומגלים את הגבר והאישה העירומים. או שיכולת להפחיד את אחיך בפסלון של הילד שהמכשפה - נחש לכדה בתוך פעמון, זו עם השיער השחור והארוך הנכרך סביב סביב.

ואתה יכול לספר לאמא שלך סיפורים על הפסלונים האלה, והיא בוחרת אחד מהם ומתחילה לספר עליו סיפור. היא בוחרת את הנצקה של הילד והמסכה. היא טובה בסיפורים., (עמ' 196)

כנראה שלעולם לא אדע את הסיפור האמיתי ואף לא הבדוי, הטמון בגופם של כלי הנחושת, בתביעות האצבעות, של אלו שמזגו תה עם נענע או שיבא, סביב שולחן עמוס כל טוב..

סבתא שמעולם לא נשלחה לבית הספר, היא  ביתה של מאמא רחל – סבתא רבתא שבילתה את שנות ילדותה בבית הספר האנגלי עד הרגע בו חותנה בגיל 13 עם סבא רבא ניסים, צורף אומן שיצר תכשיטים וכלים מזהב וכסף, אוצרות פז שנעלמו הי - שם בין נבכי העבר, נותרו מאחור, תוך כדי חיפזון, העיקר לברוח לפלשתינה, לארץ הקודש.. רק החורים בתנוכי אוזניה של אנט, נותרו כעדות חלולה, סימן לסיפור הידוע של אמא: "סבא שלי היה צורף ולכל תינוקת שנולדה במשפחה הצמיד זוג עגיליי זהב זעירים".

איש מאמין, בעל מידות טובות, היה ניסים, גבוה, עטור גלימת כוהנים לבנה, תווי פנים חדים, שמזכירים את השחקן האגדי פול ניומן, עליו  מעולם לא שמע.

בין שטיחים מעוטרים ופאנלים תכולים דוממים.

עוטפת את כלי הנחושת בנייר טישו מהחבילות במבצע שקניתי ב"סופר פארם". טובלת את הנייר הרך במים מעורבבים בדבק פלסטיק, עוטפת את הכלים, שכבות שכבות, כשהנייר מתייבש מקלפת אט אט, נשל של זיכרון ..אבוד, תרבות שלא היה מי שיתעד, אישה אחת שתכתוב בכתב ידה, אפילו כתיבה תמה, ללא מחט, סירים ווילונות, פשוט בעט נובע, דיו או כחל.....

עשרות תמונות מחזור מבית הספר הצרפתי "פרנקו" באתר הזיכרונות של מוגדור. בכל שנה קבוצת נערות חדשה, מצולמות על פני רקע זהה, קשתות מזרחיות לבנות אוחזות בעמודי אבן מעוטרים, תצלומים מהם אפשר בין היתר ללמוד על האפנה: בעיקר משבצות אבל גם פסים ופרחים וילדה אחת שראשה עטוף בד לבן, פן תדביק את חברותיה בכינים, למרות הכל היא מחייכת, חיוך רחב שמזכיר ירח - בננה.

בסכין יפנית אני חותכת את נייר הצילום לפסים דקים, קולעת מחדש, יוצרת שתי וערב, ערב ושתי...

Lilach Bar - Ami, Nedunya, Tissue paper, 2010 ©

ארנבת עם עיני ענבר, פסל נצקה זעיר, עליו טרח אומן אנונימי במשך שנים, רק כדי שיהיה לאצבעות מה לעשות בתוך הכיס הענק של החלוק התכול, רקום ציפוריי שיר זהובות, בזמן ההמתנה בבית המרחץ, או הישיבה על ריצפת הטאטאמי, קשוב לרשרוש הרוח, משחקת בפעמוני הבמבוק.

צילמתי במוזיאון ישראל, ללא כל קשר לדירר, ג'וזף בוייס ו/או מיכל נאמן..

מעלעלת שוב בדפי הספר, המבט נעצר על פסים צהובים שסימנתי במרקר זוהר:

"המחברת שלי עשויה מרשימות של רשימות. צהוב / זהב / אדום / כורסה צהובה / זהב טיציאן השיער של לואיז / רנואר: "הצוענייה" / "נוף דלפט" של ורמר." (עמ' 383)

אמי לא עומדת בתלאות הדרך והמלחמה, מתקשה להיפרד מחיי העושר, החפצים והמאהבים.

מסתבר שאליזבת ניהלה מסכת מכתבים עם רילקה.

ג'רו כבר בן שמונים, הוא השאיר את החדר של איגי בדיוק כמו שהיה.
"אני מביט סביבי בציורים שהוצלו מן הפאלה, הציורים שהיו תלויים פעם בחדר העבודה של ויקטור, בקצה המסדרון, ובפרגוד הזהב עם האירוסים שאיגי קנה פעם בקיוטו, בשנות החמישים, אני מרים קערה סינית ישנה שעלי כותרת עמוקים חרוטים בה. הזיגוג הירוק מצטבר בחיתוכים. אני חושב שאני מכיר אותה כבר שלושים שנים, והיא עדיין מעוררת בי הרגשה נעימה." (עמ' 370)

עמ'  344, תצלום פניו הצעירות של ג'ירו מזכיר את פריחת הדובדבן, סאקי ומסיבות גן סוערות בקיוטו

של שנות החמישים, טיפות טל נספגות בשירת הייקו, סמוראים, גיישות ומרבד מרהיב

שנפרש על ירושימה ונגסקי..הו סאקי,

מזל שאלוהים המציא את טקאשי מורקאמי, שדאג שהפצצה תחייך, ללא קשר לאטום וגם את הארוקי,

שברא את ספוטניק, חתולים מדברים, גשם של דגים וגיבורות אבודות, שחוצות את הים ומפליגות מיפן עד יוון..

הזמן האבוד ופרוסט.....מזל שניתן לשכפל שוב ושוב ושוב.......

והמסר הפשוט כל כך:

"... חפצים תמיד טולטלו, נמכרו, הוחלפו, נגנבו, נמצאו ואבדו. אנשים תמיד נתנו מתנות. מה שחשוב הוא איך מספרים את הסיפור שלהם.

זו המקבילה של השאלה ששואלים אותי לעיתים קרובות: "לא מרגיז אותך לראות שדברים עוזבים את הסטודיו שלך?" ובכן לא, זה לא מרגיז אותי. אני מתפרנס מלתת לדברים ללכת. אתה פשוט מקווה, אם אתה עושה דברים כמוני, שיוכלו למצוא להם נתיב בעולם ושיזכו לאיזו אריכות ימים." (עמ' 386).

וגם דעתו של אדמון דה גונקור על אותם פסלים: "בנוגע לתחושת העידון, העדינות, החלקלקות, אם תרצו, של דברים מושלמים הנחים בכף היד: הנה מכתם. המגע הוא הסימן שבאמצעותו מזהים את אוהב האמנות. מי שמחזיק חפץ באצבעות אדישות, באצבעות רשלניות, באצבעות שאינן עוטפות באהבה, הוא אדם שאין לו תשוקה לאמנות." (עמ' 65)

האתר של האמן והסופר אדמונד דה ואל

אתר מורשת יהדות מוגדור

מס שפתיים

בעקבות דימוי שפורסם מתוך וידיאו של המעצב עודד עזר באתר reDesign שיוצג בתערוכה "ארמון הזיכרון" במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון, נזכרתי במיצב הקיר שיצרתי מתצלומים גזורים של שפתיי לתערוכה לוליטה, שאצר רון ברטוש והוצגה בשנת 2009 בגלריה "משרד בתל-אביב".

רב הדמיון בין הדימוי המסוים הזה, שמהווה חלק מיצירתו של עזר לעבודה שיצרתי, אך מובן הדבר שככל שהעולם מצטמצם, הולך ומתעצם הדמיון בין יצירות של אמנים שונים, על אף שאין כל קשר ביניהם. ממילא הכל נובע מאותו מקור, אחד שמועתק שוב ושוב, קופי, פייסט, קופי, פייסט, קלון קלון קלון... 

יתכן והדמיון היה תמיד קיים, רק שהיום ניתן להבחין בו לעיתים קרובות ולא מדובר על יצירות שנעשו בהשראת אמן מסוים המהווה אייקון, ו/או מתכתבות עם יצירה מסוימת, אלא סתם דמיון מפתיע שאינו קשור לכלום, מלבד העובדה שמדובר בבני אדם, מסוג הומו ספיאן.

כאמור בדומה לדמיון הרב בין יצירת תנועות השפתיים שלי בזמן שאני הוגה את הברות המילה לו – לי- טה לבין תצלום דימוי השפתיים מהוידיאו שיצר עזר, מעצב  שיצר שפה המורכבת מתנועות שפתיים, ידיים וכד'. (לא ראיתי את עבודת הוידיאו, הטקסט מתייחס רק לדימוי שפורסם בכתבה באתר של רידיזיין)

הטקסט שכתבתי על מיצב הקיר עם גזירות השפתיים, שיצרתי לתערוכה לוליטה:

"אחד ההיבטים המרתקים ברומן "לוליטה" הוא השליטה של נבוקוב במכמני השפה האנגלית על כל רבדיה, משפת עגה אמריקנית טיפוסית של שנות החמישים בארצות הברית ועד השפה הגבוהה והמורכבת של פרופסור לספרות חובב צרפתית. העושר אינו רק לשוני, הוא גם צלילי. הפתיחה המפורסמת של הספר היא:

Lolita, light of my life, fire of my loins. My sin, my soul. Lo-lee-ta: the tip of the tongue taking a trip of three steps down the palate to tap, at three, on the teeth. Lo. Lee. Ta.

תרגום (שטיינהרט, ברוח נבוקוב): "לוליטה, הילת ימי, להט לילותי. חטאי, חיי. לו-לי-טה: בדל הלשון מטייל לו טיול של שתי טפיפות על תקרת הפה ונוקש, בשלישית, בשיניים. לו. לי. טה".

משחק הלשון, תרתי משמע, הוא בצלילי השם לוליטה: תחילה ה-ל' ואחר כך הט'. זוהי אחת הדוגמאות הקלאסיות לשימוש במצלול בכתיבת פרוזה." (ויקפדיה)

בעבודה לו-לי-טה Lo-lee-ta, אני מתייחסת לאותו רובד ספרותי שמנצל את השפה.

אני מצלמת את שפתי מרוחות בשפתון אדום, בזמן שאני הוגה כל הברה בשם לוליטה, התוצאה: שלושה צילומים נפרדים של שפתי. באמצעות דפוס דיגיטלי אני משכפלת את הצילומים, גוזרת ויוצרת על קיר הגלריה קולאג' דמוי פרח, המורכב מעשרות תצלומי שפתיי. לכאורה פרח אדום, כשמתקרבים לפרח אפשר לזהות את השפתיים, מהן הוא מורכב, השימוש בשפתיים, שכפולן, גזירתן וחיבורן מחדש, יוצר חוויה אלימה, בתוכה מהדהדים כאב, ניצול ואף אונס.

העבודה בדומה לרומן עוטפת את הכיעור, ההשפלה והניצול במעטה הגון, רגיש, יפה ואצילי,

כזה שמטשטש את הגבולות בין הקרבן למקרבן, עד שהקורא הולך שבי אחרי המספר ו/או הצופה אחרי האמן.

מה שגם מזכיר לי את הדמיון הרב בין פרפרי הנייר הלבנים שיצרתי לראשונה כסקיצה בראשית 2006 לאלו של האמן המקסיקני קרלוס אמורלס, שבסופו של דבר הוצגו במוזיאון ישראל, כשנפתח החלק החדש ב2010
(מה שבטוח גזירי הנייר השחורים שלו מצטלמים הרבה יותר טוב מאלו הלבנים שלי.
הסקיצות הראשונות שלי לעבודה נוצרו בשנת 2006, לאחר החלום שחלמתי על פרפרי העש, ניסיתי לצור מצב הנע בין הקסמות להזיה ובאמת הופתעתי מהתגובות השונות של האנשים לחוויה שיצרו מאות פרפרי הנייר שהדבקתי על הקיר והוצגו בשלושה מקומות: ב2008 בגלריה "משרד בתל-אביב" במסגרת תערוכת היחיד "סאקורה", ב2009 בבית מאני במסגרת התערוכה הקבוצתית "בית הרוחות של מאני" במסגרת יריד צבע טרי השני וב2010 בתערוכת היחיד שלי "פריחת הדובדבן " בגלריה של קיבוץ ראש הנקרה)

במהלך ההכנות למיצב הפרפרים בשנת 2007 כתבתי במחברת היומן:

  קצת הוציאו אותי משלוות נפשי   המקסיקני קרלוס אמורלס "פרפרי הנייר של האמן

אחרי שידיד ראה את אלו שלי הלבנים, שהם סקיצת הכנה לעבודה שמתכננת,

הוא שלח  לי לינק לעבודה של האמן, נזכרתי בחלום בו פרפרי העש הלבנים כיסו אותי,

התעוררתי בבהלה, מן סיוט שהפך לעבודה.

תהליך די ארוך של עבודות נייר עברתי עד שהגעתי לצורות לבנות נקיות

שנראו לי הדבר הנכון, מגזרות שצמחו באופן ישיר מעבודותיי ומהחלום ההוא

ופתאום האמורלס הזה מילא חלל ענק בפרפרי עש גזורים מנייר שחור.

שמחתי להכיר את האמן הזה, מצאתי דמיון רב בין העבודות שלנו

בעיקר מסדרת כתמי הדיו ומגזרות הנייר

אני חושבת שלא אוותר על הפרפרים שלי, הם מידי יקרים לי

ונובעים ישירות מתהליכים ארוכים שעברתי עם עצמי."

בית מאני 2009, אני מדביקה על הקירות את פרפרי הנייר הלבנים, שכאמור מצטלמים הרבה פחות טוב מאלו השחורים של האמן המקסיקני קרלוס אמורלס, עליו שמעתי לראשונה בזמן שעבדתי על הסקיצות למיצב.
בניגוד לאמורלס האמן המקסיקני שהוזמן ע"י מוזיאון ישראל, אני תולה את מאות הפרפרים בעצמי,
(בתערוכה בגלריה של ראש הניקרה אבא עזר לי בהדבקת גזירי הנייר על הקיר, התפקיד שלו היה לשים את הדבק על הגזירים שהכנתי מראש (ממש כמו בתיה ע). )

מוזיאון ישראל 2010, עובדת המוזיאון, כפי הנראה, תולה לכבוד פתיחת האגף החדש את פרפרי הנייר השחורים של אמורלס, יש להניח שנשלחו למוזיאון מראש. מקווה שיום אחד אזכה לתמיכה ואפשרות להעסיק אסיסטנטים, לפני שכל הרעיונות יעלמו אי - שם בעננים..

6 מפגשים עם אבשלום (חלק 6) מחשבות בעקבות תערוכתו של אבשלום בביתן הלנה רובינשטיין. אפריל 2013

מפגש 6

(קישור למפגש 1)
(קישור למפגש 2)

(קישור למפגש 3)
(קישור למפגש 4)
(קישור למפגש 5)

Lilach Bar-Ami, Absalon in HR Israel ©

ברגע האחרון, אני מחליטה לוותר על המפגש בו עסקתי בדמיון  בין התאים שיצר אבשלום למבנים בהם התגוררתי בילדותי ובגרותי בקיבוץ, בשלבים השונים של חיי בהם הפכתי מתינוקת, לפעוטה, לילדה, לנערה, לבחורה, לאישה. שלבים שלווו בשינוי בחלל המגורים.

המבנים הרבים בהם גרתי במסגרת הקיבוץ, מבית הילדים ועד דירת הרווקה ולאחר מכן בדירות השכורות בעיר, מתחברים בעיני רוחי לתאים שיצר אבשלום.

הם פונקציונליים  מינימליסטיים  מורכבים מצורות בסיסיות, לבנים, כל פינה ואף חפץ שהונח בהם מותאמים לצרכיו הבסיסיים של המשתמש.

בשלב עריכת הטקסט אני מחליטה לפסוח על התיאור המפורט של כל מבנה ומבנה שטרחתי עליו זמן רב, למשל כשתיארתי את ה"אגף" ב"שכונת הנעורים":

"בגיל 13 עברנו מ"בית הילדים" ל"שכונת הנעורים", בשכונה הזו התגוררנו כל ארבעה נערים ב"אגף", האגף כלל שני חדרים, בכל חדר גרו שניים, היו אגפים נפרדים לבנות ולבנים.

החדר כלל שתי מיטות, ארון בגדים, במרכז האגף היה חלל זעיר בו היה כיור המיועד לכלי אוכל ומדף שעליו ניצב קומקום חשמלי, מצידיו היו עוד שני חללים קטנים, האחד עם בית שימוש והשני עם מקלחת, שכללה טוש עם זרם מים חזק במיוחד ומים חמים ואף רותחים ללא גבול, אחד התחביבים שלנו היה להתקלח.

מבחינת המידות ותכנון החלל, המבנה הזה כבר היה הרבה יותר קרוב ליצירתו של אבשלום מאשר "בית הילדים המשותף""

במבט שני יתכן ויש משהו מונוטוני ומשעמם ברשימה המתארת את החללים השונים בהם התגוררתי במהלך חיי. אמנם מדובר בשעמום לשמו, ו/או /שעמום מעניין, כמו למשל התבוננות על שירטוט של אדריכל. תלוי בזהות המתבונן, בזוית ובפרספקטיבה. זה יכול להיות אפילו מרתק!

למרות שמצאתי עניין רב כשהקלדתי את האותיות, היוצרות את המילים, שביחד מתארות את המבנים בהם התגוררתי, ובמחשבה על הדמיון ביניהם לתאים שיצר אבשלום. אולי כהצעה לעבודת תזה המשווה בין יצירת אבשלום ליצירה הציונית. המבנים השונים בקיבוץ ותפקודם, האדריכלות הציונית, הקיבוצית, הקומוניסטית, שיתופית, סוציאליסטית..

כאמור אני מחליטה לחסוך את התיאורים המפורטים של הקירות וכד' מהבלוג, מעיני העוברים ושבים בו, אם בכלל (טרם נתתי לו כל פרסום שהוא)

(וגם המחשבות שמרצדות ברקע על ז'ורז' פרק..)

Lilach Bar-Ami 2013, Abaalon in HR Israel, video 

אני נותרת עם 5 מפגשים ועוד מילים מפוזרות על המפגש שהחלטתי לצנזר..

ובוחרת לאמץ לסיום ולו רק בשביל ההגבלה בין מספר המפגשים לששת התאים שיצר אבשלום (כפי שהתחייבתי בהתחלה), את שירה יונה וולך.

בשירה של וולך על אבשלום,מאמצת המשוררת את דמותו של אבשלום המקראי,

במבט חדש מילות השיר יכולות לנהל דיאלוג, אף אם סמוי, עם יצירתו הלא גמורה של האמן מאיר אשל, שגם בחר בכינוי אבשלום.

כך האמן אבשלום ויצירתו, כמו התינוק אבשלום, הלא גמור, העובר שלא התפתח בריחמה של המשוררת, נגדעו באיבם. הותירו חלל ענק..

חללים לבנים ריקים, מכילים והודפים בו זמנית.... החומר והרוח, הרוח והחומר...

"אני מוכרחה פעם נוספת / להיזכר בבני אבשלום / ששערותיו נתפסו ברחמי / ולא יצא לי / לגמור את אבשלום בני / אני בונה את אפשרויות הרגשתי / הרחמים שוטפים בי / והרעב האפשרי / רצונות התורשה/ ואבשלום שלא הורשה / בגלגול אחר אבשלום יהיה / אהובי ואני אחוש זכרה / כשאבשלום אהובי / תחושה גופנית או איך בטני / ריקה מאבשלום בני / סידור של כוכבים / נופלים וחרב מכה / במגנט על לבה / הרגשה מדויקת: במה תילחם / ועל מה תנוח / הרוח / לא תישאך / הרוח בני".

יונה וולך

6 מפגשים עם אבשלום (חלק 5) מחשבות בעקבות תערוכתו של אבשלום בביתן הלנה רובינשטיין. אפריל 2013

מפגש 5 עם אבשלום

(קישור למפגש 1)

(קישור למפגש 2)
(קישור למפגש 3)
(קישור למפגש 4)
(קישור למפגש 6)

בחוץ יורד גשם, יום חורפי באמצע האביב, איזה כיף, אבל לא לקחתי מטרייה.

בעקבות מיי הברכה השהייה עם אבשלום מתארכת מהמתוכנן. אני מנצלת את הזמן כדי לעיין בקטלוג, בשרטוטים, בחומרים הפשוטים מהם בנה את הסקיצות למבנים.... השומרת לא הרשתה לי לגעת במבנה הראשון, אבל חייבים להרגיש את החומר, גבס, נייר, בטון, קלקר? למזלי במבנים הבאים ניתן להיכנס וגם לגעת!

אבשלום צועק צועק צועק, נאבק עם אויב דמיוני, הבירוקרטיה, המחלה, אני רוצה להתקרב אליו, לחקות את תנועותיו, לשתף פעולה באופן כלשהו. להרגיע אותו..

אבשלום אבשלום

(נזכרת בחדר הפרטי שלי, רק שלי, אליו עברתי לאחר שנים שגרתי עם שותפים. החדר בדירת הגג ברחוב בר-כוכבא, 2002, סדאם חוסיין הפר לזמן מה את שלוותי, את השקט שיצרתי, החלה מלחמת המפרץ השנייה..)

אני פולטת לעבר השומרת קטעי מילים, "איזה רעש..", ובקלות מפתיעה מצליחה להצית את כעסה העצור, היא מתלוננת בפני: היא יושבת פה כשמונה שעות ביום, העובדים ביקשו לדבריה מהאחראי להחליש את הרעש, את הצעקות של אבשלום, אבל "אי אפשר", "עכשיו כשלושה חודשים מידי יום הם ישהו במקום לקול צעקותיו של אבשלום".

רעש שהוא ניגוד בוטה ללובן המבנים, לניקיון החללים, למדיטציה שתכננתי לעשות, קלאוסטרופוביה  בדידות בעיר זרה, בדירה שכורה זעירה, קירות לבנים, באמצע הלילה...

E.B., Absalon, 2013 ©

המרחב כולו עוטה אבשלום

הגשם נרגע אני צועדת בשדרות רוטשילד לצד אבא שמטייל איתי, קצת "קולטורה" לכבוד ביקורו בעיר, אתמול היינו במחזמר קברט בקאמרי.

אנחנו מחליטים ללכת לרחוב אלנבי, דרך הרחוב שבו גרתי בעבר, רחוב מזא"ה, בניין 29, מול מגדל המים. מאז שעזבתי את המקום לפני כעשור, נראה שנהרס ונבנה כל יום מחדש, החומה שעליה צייר הבן הג'ינג'י של השכנים גראפיטי (ציור שהופיע על שער "עכבר העיר") נעלמה, הבניין הסמוך למגדל שבעבר שופץ סויד לאחרונה מחדש. אני מזהה בבניין הזה את אבשלום, קונוס, מעגל, מרובע, אמנם המידות לא זהות, אבל הבניין לחלוטין אבשלומי, לצערי שכחתי את המצלמה וגם אין לי אייפון או סמארטפון, אני מתנחמת בכך שאבשלום ויתר גם על מכשיר טלוויזיה.

לבקשתי אבא מצלם באייפון שלו את המבנה האבשלומי.

בדרך חזרה אני מזהה את אבשלום בכל מקום.

לרגע לא מטרידה אותי המחשבה מה קדם למה הבאוהאוס או אבשלום.

מבחינתי מעתה המרחב כולו עוטה אבשלום!

6 מפגשים עם אבשלום (חלק 4) מחשבות בעקבות תערוכתו של אבשלום בביתן הלנה רובינשטיין. אפריל 2013

מפגש 4 עם אבשלום

(קישור למפגש 1)

(קישור למפגש 2)

(קישור למפגש 3)

(קישור למפגש 5)

(קישור למפגש 6)

קווינס, ניו יורק 1987, בתא הדואר מחכה לי "עלון הקיבוץ" שנשלח אלי מטעם ועדת דור צעיר, "כדי לשמור על קשר".  בעלון כתוב שהחבר ש', עולה חדש מצרפת שאמור היה להתגייס לצה"ל, נסע לבקר את משפחתו בפאריס לפני הגיוס ולא חזר. אני מהרהרת ביני לבין עצמי, מחשבות מותנות, ברוח התנועה השיתופית, אולי לא כל אחד מתאים, אולי בכלל לא היה צריך לקבל אותו לחברות. כשאני חוזרת ארצה כעבור כשנה, אני מגלה את האמת, החבר ש' לא חזר לקיבוץ וגם לא לצבא הגנה לישראל כי גילה שחלה במחלה האיומה.

בתקופה הזו כולם מדברים על המחלה, בחנות בגדי העור בה אני עובדת בוילאג', רחוב 4מערב, ניו יורק, ניו יורק, עובדים איתי בין היתר בחורים הומוסקסואלים, הם מספרים לי שלאחרונה איבדו רבים מחבריהם, שנפטרו מהמחלה.

רוק הדסון הוא כפי הנראה האיש הכי מפורסם שנפטר מאיידס. ביום הראשון שלי בעיר, אחי הבכור מתלוצץ ומספר לי שנהר ה"הדסון"  נקרא על שמו ואני בתמימותי מאמינה.

בזמן הזה אבשלום חי בפאריס, לדאבונו ולדאבון עולם האמנות גם הוא נדבק במחלה האיומה, לאחר או בזמן שסעד את דודו האוצר ג'אק אוחיון, שהיה חולה באותה המחלה.
לאחר שדודו האהוב נפטר, החלל שנפער אצל אבשלום כנראה עצום. הוא כותב בפנקסי הרשימות שלו:

"הראש שלי מתפוצץ, ז'אק חסר לי, הוא חסר לי, אין לי אפשרות לדבר אליו, אי אפשר להתחלק. אני מתפוצץ... איזה כאב (משפט של ז'אק)".

(ציטוט מתוך הכתבה "יד אבשלום: רטרוספקטיבה של האמן הישראלי-צרפתי אבשלום", מאת: אלי ערמון אזולאי, גלריה הארץ, 29.12.2010)

Abaalon in KW Institute for Contemporary Art in Berlin

http://www.artinamericamagazine.com/reviews/absalon/

"תאים" הוא הפרויקט האחרון והמשמעותי שיוצר אבשלום. הוא מתכנן שישה תאי מגורים התפורים למידות גופו, או יותר נכון למידות גופו של האדם הממוצע (גובהו של אבשלום הוא 1.90 ואילו התאים מתאימים לאדם בגובה 1.75. אף אני שגובהי 1.68, התקשתי לנוע בתאים של אבשלום). הוא מתכנן להציב את תאי המגורים בערים גדולות (פאריס, ניו-יורק, ציריך, פרנקפורט, תל-אביב, טוקיו) ואף מתכנן כל תא בהשראת המקום אליו מיועד, למשל לתא המיועד לתל-אביב יש פתח גבוה ורחב  לחלון, דרכו יחדור האור הישראלי. אבשלום מתכוון לנדוד ברחבי העולם ולהתגורר בתאים שיצר. בדומה ואולי ביחד עם בת זוגו מארי-אנז' גיימינו, שגם יצירותיה עוסקות בנדודים בארצות שונות.

בתאים הזעירים של אבשלום, בערך גודל של מכונית פרטית ממוצעת, אין מקום לדבר מיותר, החלל כולו מנוצל, כל פרט מתפקד באופן פונקציונאלי, מיטה קטנה, שולחן קטן, מקלחת שהיא גם שירותים וכד'.. באמצעות הצבת התאים בערים הגדולות יתקיים עימות עם הארכיטקטורה האורבנית, המטריאליסטית של האדם, תוצר המאה העשרים. אבשלום האמין שהדרך לשלול התניות חברתיות היא לצור התניות חדשות.

הפרויקט "תאים, של אבשלום מתואר בסרט "וירוס בעיר", שיצר הבמאי הצרפתי סדריק ווניי ב2008. בסרט אומר אבשלום: "אני אוהב את הרעיון של הוירוס: זה נשמע אלים משום שיש לכך קונוטציה שלילית, אך בעצם זה תהליך שכולל את הרעיון של טרנספורמציה, של שינוי."

(הציטוט מתוך הכתבה "יד אבשלום: רטרוספקטיבה של האמן הישראלי-צרפתי אבשלום", אלי ערמון אזולאי, גלריה הארץ, 29.12.2010)

Abaalon in KW Institute for Contemporary Art in Berlin
קישור לסרט וידאו של התערוכה בברלין

לאור כל המידע הנ"ל אני סקרנית לדבר עם האמנית הצרפתייה מארי-אנז' גיימינו, שהייתה בת זוגו ב4 השנים האחרונות לחייו, רק כדי לשאול אותה:

מה הוא חשב ? מה הוא אמר? מאיפה שאב את האמביציה והכוח לצור ללא הפוגה בצל מחלה כה מאיימת?

מובן  שיצירתו המשמעותית של אבשלום והאחרונה, אינה ניתנת לניתוק מהנסיבות שליוו את חייו באותו זמן:

כאמור החלל הענק שנוצר בעקבות פטירתו של הדוד, שכפי הנראה היה האדם הכי קרוב אליו.

המחלה האיומה שבה לקה בתקופה בה נחשבה למחלה חשוכת מרפא וגם מדבקת, מצב שכפה עליו בדידות.

(אני נזכרת באחד מימי חנוכה בילדותי בקיבוץ כשתינוקות רבים חלו במחלה בשם "דיזנטריה", אותם תינוקות רוכזו בתאי בידוד בצידו המערבי של הישוב, איזור בו איש לא התגורר. באחד הויטראז'ים הצבעוניים שכיסו את חלונות חדר האוכל לכבוד חג האורות הופיעו האותיות: ד י ז נ ט ר י ה, לאיש מלבד האחיות והרופא אסור היה להתקרב לחדרים המבודדים, בהם שהו התינוקות החולים.)

כל אלו מצטרפים לעיסוק שלו בחללים הן ברמה הפיזית והמטפיזית, החיצונית והפנימית,

אבשלום, כאמור נושא בליבו חללים מצטברים הבאים לידי ביטוי ביצירתו.

החל ממות דודו, וכלה במחלה שמסתיר מרוב האנשים, שאם תתגלה, יש להניח שתכפה עליו ניתוק מוחלט מהחברה, חייו יתנהלו בתא בידוד, ממש כמו בסרטי הוידיאו שיצר, איש בגפו בחדר לבן, איש מקיים את הפעולות ההכרחיות בלבד, אוכל, רחצה, אכילה, התרוקנות, כמו חיה בכלוב, איש נאבק באויב דמיוני, לדידו האויב כה מוחשי, רק הוא יודע על הגזירה שנפלה עליו, איש צועק צועק צועק..

אבשלום יוצר תא לכל עיר בה מעוניין לשהות, אולי יהיה מבודד מהחברה, אבל יוכל לשהות בכל מקום בו יחפוץ, בתא הזעיר, הפרטי שלו, אם לא בגופו אז ברוחו, בחלל הענק שנפער בליבו, בלכתו בטרם עת, בחללים המצומצמים שהותיר במבנים הלבנים - נצחיים שהשאיר אחריו, אלו שתמיד יזכירו לנו לשאול שאלות, לבחון מחדש את המרחב, את התרבות והמוסכמות שיוצרת, לערער בהתניות חברתיות ולבחון מחדש את מיקומינו ובעיקר את צרכינו האמיתיים.

כשנשאל אבשלום על הזמן לו זקוק לסיום הפרויקט הוא עונה:

"כמה זמן? אני חולם שהוא יימשך לנצח. אני חושב שהחיים שלי יהיו קצרים, כמו החיים של כולנו. זה בסדר. עבור זמן-חיים זה בסדר".

(הציטוט מתוך הכתבה "יד אבשלום: רטרוספקטיבה של האמן הישראלי-צרפתי אבשלום", אלי ערמון אזולאי, גלריה הארץ, 29.12.2010)

6 מפגשים עם אבשלום (חלק 3) מחשבות בעקבות תערוכתו של אבשלום בביתן הלנה רובינשטיין. אפריל 2013

מפגש 3 עם אבשלום

(קישור למפגש 1)

(קישור למפגש 2)

(קישור למפגש 4)

(קישור למפגש 5)

(קישור למפגש 6)

Lilach Bar-Ami, Absalon in HR Israel © 

1987 בדרך חזרה מניו יורק ביקרתי  את המשפחה בפאריס.

התארחתי בדירה של של בת דודתי, רחוב  רוקט.

באותו זמן אבשלום התגורר בפאריס, חי, למד, יצר.. 
לא היה לי מושג על קיומו של מאיר אשל,
יתכן אף וחלפתי על פניו ברחוב..

בלילות הצרפתיים, ישנתי לצד בת דודתי באותה מיטה, יאמר לזכותה שבניגוד לחדרים נטולי המקלחת או אמבטיה פרטית בהם התגוררו שכניה, היא בנתה חלל נוסף, חלל זעיר שכלל מקלחת ושירותים.

אני מהרהרת ברעיון שבין היתר אבשלום קיבל השראה מהדירות השכורות בהם התגורר כסטודנט וכאמן בפאריס. עיר הידועה ביוקר המחיה ובדירות קטנות הממדים, בה מתגוררים תושביה הצעירים ואף המבוגרים, שאינם עמידים.

בביקור ההוא בפאריס יצא לי לבקר בחדר היחיד בו התגוררו דודתי, בעלה וילדיה לפני שעלו ארצה. באותו זמן גר בחדר בן דודי בגפו,  למרות המאמצים התקשיתי לדמיין כיצד חדר זה שימש מגורים למשפחה בת חמש נפשות.

הו פאריס פאריס..

(אחרי שכתבתי את הנ"ל מצאתי באחת הכתבות על אבשלום אישור להנחה שלי:

"... ולאחר זמן קצר עבר להתגורר עם דודו מצד אביו, מבקר האמנות ז'אק אוחיון. "הוא היה אנציקלופדיה מהלכת ונחשב לבר סמכא באמנות", מספר דני אשל על הדוד. הוא ואבשלום גרו בדירת הסטודיו הזעירה של אוחיון ברובע השלישי בפאריס, שעליה כתב ניניו במאמרו כי "עיצוב יחסי החלל-ריהוט הרציפים בה היה מקור השראה משמעותי לאבשלום".

אלי ערמון אזולאי, גלריה, הארץ, 29.12.2010)

Abaalon in KW Institute for Contemporary Art in Berlin 

יתכן ופתרון חידת המבנים שיצר אבשלום נמצא בשאלה כמה מקום צריך אמן כדי לצור?

אני נזכרת בהחלטה שלי להפסיק לצייר כי אין מקום בחדר. בחדר הפצפון בניו יורק, קווינס, ריגו פארק 63, מצאתי באחד הארונות שקית עם חתיכות עור, שזרתי אותן זו לזו, יצרתי "יצירת אמנות". (בזמן הזה לא היה לי מושג שאלך ללמוד אמנות, למרות הביקורים התכופים במוזיאונים שונים ברחבי העיר, כולל תערוכתה ההיסטורית של סינדי שרמן במוזיאון "ווטני " עם תצלומיי סטילס בהשראת סרטי פילם נואר)

אני חושבת על החללים המינימליסטיים שיצר גודאר בסרטיו, על יצר האספנות של  שארל אפרוסי, בספר שאני קוראת לאחרונה "ארנבת עם עיני ענבר" מאת: אדמונד דה ואל, (קדר, שכמו אבשלום נולד בשנת 1964 בנוטינגהאם באנגליה, וב1993 קבע את מגוריו בלונדון וזכה  להצלחה רבה כאמן, הכלים הבהירים שיוצר, בהחלט יכולים לנהל דיאלוג מעניין עם המבנים של אבשלום) וגם הווילה בת שלוש הקומות של משפחת שוורץ, ניצולי שואה, שנראית כמו מוזיאון, גדושה ברהיטים, תמונות, פסלים ועוד המון חפצים שונים.

אז כמה מקום צריך אמן כדי לצור?, אדם כדי לחיות?

איפה הניח אבשלום את חמרי היצירה שלו?

במקרה של אבשלום נראה שהמקום אינו מהווה מגבלה כלשהי

ואולי כן, אבשלום בוחר לצור תא, חלל מגורים מיוחד לכל עיר בה ישהה בעולם,

נראה שהוא רוצה להיות בו-זמנית בעולם כולו,

לפרוץ כל מחסום, גבול או מגבלה אפשריים,

בטח לא מדובר במקום פיזי בהקשר של חפצים או חמרי יצירה להם הוא זקוק..

נראה שהמחשבה והרעיון הם העומדים בלב יצירתו, ה"ריק" הוא היצירה עצמה וגם חומרי הגלם שלה, בוודאי לא החומרים הגשמיים - החפצים. אפשר להסתפק בריבוע שחור או לבן, מקסימום משולש, במקרה הטוב עיגול....

המחשבה על היצירה היא היצירה עצמה, לכך לא צריך הרבה חמרים, כמו אדריכל, ספר סקיצות, עיפרון לרישום והשראה, בחלל הריק אפשר להרהר במשך שעות, בסוף זה מגיע, או שזה כבר ישנו..

6 מפגשים עם אבשלום (חלק 2) מחשבות בעקבות תערוכתו של אבשלום בביתן הלנה רובינשטיין. אפריל 2013

מפגש 2 עם אבשלום

(קישור למפגש 1)

(קישור למפגש 3)

(קישור למפגש 4)

(קישור למפגש 5)

(קישור למפגש 6)

אני עומדת בקומה העליונה של האולם, מתבוננת בחלל הקטן המוקרן על גבי הקיר.

איני מצוידת במשקפי הראייה לרחוק, שטרם עשיתי (בקרוב אלך לאופטומטריסט, אני מתכננת כבר שנתיים)

היתרון שלי כרגע הוא בטשטוש שנוצר ממרחק בעיניי, נטולות המשקפיים המתקנות.

(אפרופו האמנית היפנית יאיוי קוסמה שיש הטוענים שהנקודות המאפיינות את יצירתה נוצרו בעקבות ליקוי ראייה, לפי גירסה אחרת אלו הנקודות שנותרו על עורה לאחר שאימה הכועסת צבטה אותה).

בכל אופן הגרסה הראשונה על קוסמה מתאימה לטשטוש שנוצר ממרחק בראייתי.

אבשלום ניבט אלי מהחלל שנוצר בקיר, הוא נמצא בתוך חדר זעיר. 4 קירות לבנים.

אבשלום יושב על שרפרף צמוד לשולחן, מתלבש, מתפשט, מתרחץ באמבטיה.

הוא מציג בפני את הפונקציה של המבנים החיוורים שיצר. הוא מסביר לי ולצופים, איך להתנהל בתוכם. הוא מאפשר לי לחדור לרגע הכי אינטימי של האדם עם עצמו.

אני מתבוננת באבשלום, לרגע מרגישה שהוא נמצא ממש איתי, משוטט לצידי בביתן הלנה רובינשטיין.

Absalon, Solutions, 1992, Video, color, sound | 7:30
http://www.arndtberlin.com/website/artist_12057

אני מציצה לאבשלום, מבעד לחלון, דרך קיר זכוכית, כזה הניתן לצפייה מצד אחד, הוא לא רואה אותי, אני רואה אותו, אני מכירה אותו, עד היום הכרתי את תווי פניו, עכשיו אני מכירה גם את מבנה גופו, הגבוה גבוה.. הקרחת, נראה מבוגר מעט מכפי גילו, בסה"כ 28 כשנפטר, כשיצר את הווידיאו, כנראה פחות.

אבשלום אבשלום, אני נזכרת בשיעור הספרות, בשיר של נתן יונתן:

"..לו יכולנו לדבר על כך בשקט 
היית מבין שאני כבר לא אותו דוד 
תוגת אמך, רק מלך בא בימים 
שאל מותו הולך בלי שמחה 
ועוד כמס בליבו מזימה אחרונה 
להציל לפחות ילד אחד שלו 
מהכתר, מהמלחמות. 
רציתי, טפשון שלי, רק אותך, אבשלום"
(קטע מתוך השיר של נתן יונתן "עוד שיר על אבשלום")

דווקא בשם הזה בחר מאיר אשל?!