Suzanne & Adam's project

Lilach Bar Ami, Grandpa (Street Collection) 2014 ©

Suzanne & Adam's project

Lilach Bar Ami, Birthday party (Street Collection) 2014 ©

Suzanne & Adam's project

Lilach Bar Ami, Japanese Girl (Amster family Collection) 2014 ©

Suzanne & Adam's project

Lilach Bar Ami, Birthday party 2 (Bar family Collection) 2014 ©

Suzanne & Adam's project

Lilach Bar Ami, Lunch in the Office (Bar family Collection) 2014 ©

Suzanne & Adam's project

קול קורא מברלין 2010

"קול קורא מברלין" הצעה למיצג שנעשה והוגש כפרויקט ליריד אמנות מקומי בשנת 2010 בשיתוף פעולה עם האמנית שרית אכטנברג. כמו עבודות רבות יש להניח שההצעה תיוותר על הנייר, פורמט שלעיתים מטיב עם העבודה ואף עם העולם, מותיר מקום לדמיון ולמיגוון אפשרויות שאינן תלויות בדבר.. הבלוג הינו מקום טוב לשמר רעיונות מסוג זה, כאלו שהזמן מוריד מההתלהבות הראשונית, משכיח את המוטיבציה והרצון להציג את היצירה, אך יחד עם זאת מעניין לבחון מחדש את העבודה בראי הזמן.

Lilach Bar-Ami & Sarit Achtenberg, Berlin Calling  2010 ©

בדימוי  הנ"ל תיאור ראשוני של לבוש ומראה הבנות שיופיעו במיצג

במרכז המיצג ניצבת קבוצה המונה 12 בנות, הן לבושות בתלבושת אחידה (בהשראת אפנת שנות הארבעים וסרטים של הבמאי הצרפתי ז'אן-לוק גודאר) שכוללת חולצה לבנה וחצאית עם כפלים עד הברך, נעלי בובה שחורות. לראשן הן חובשות פאות בלונדיניות ושחורות. הבנות פוסעות בטור בקצב אחיד וקוראות בקול רם טקסט בשפה הגרמנית, מתוך מכתב אותו הן אוחזות בידן. הבנות חוזרות בקול רם שוב ושוב על הטקסט: "אם אתם רוצים לעשות אמנות אמיתית בואו לברלין" הן מתהלכות ברחבי היריד (הליכה בטור בקצב אחיד המזכירה צבא חיילות) וחוזרות על אותה קריאה בשפה הגרמנית. הבחורה שמובילה את קבוצת הבנות אוחזת בידה מגאפון, אחרי שהיא קוראת את הקריאה שאר הבנות חוזרות אחריה. 

המיצג משלב בין זמנים, אופנות ומצבים המערבבים בין עבר והווה. העבודה שואבת את מקורות ההשראה ממדיות שונות ביניהן קלנוע, אפנה, אמנות המיצג וצילום. דמויות הבנות עוצבו בהשראת סרטים של הבמאי הצרפתי ז'אן-לוק גודאר, היצ'קוק, דויד לינצ', אופנת שנות הארבעים, הצלמות סינדי שרמן ווונסה ביקרופט.

שם המיצג "קול קורא מברלין" מתייחס לאין ספור "הקולות- קוראים" הנשלחים ברשת מידי יום

ומועלים באתרים שונים, תופעה ייחודית לעידן הדיגיטלי שבו התקשורת והאפשרויות מהירות ואין סופיות. תופעה היוצרת בלבול והרגשה מצד האמן שתמיד אינו נמצא במקום הנכון, בזמן הנכון, אולי אם ייסע לסדנת אמן (רזידנס) מעבר לים אמנותו ושמו כאמן ישתנו לבלי היכר ו/או ישתתף בתערוכה הי שם בביאנאלה במזרח אסיה.

המיצג עוסק בשאלת המרכז מול שוליים, ה"כאן" וה"שם" וכן השאלה מהי אמנות בתקופה בה הגבולות מטושטשים וכל מדיה אפשרית יכולה להיחשב לאמנות? האם מדובר בעניין של אפנה ו/או השפעות חיצוניות הקשורות לכוחות ותנועות המפעילים את כלכלת העולם וכפועל יוצא מזה את שוק האמנות, ללא כל קשר לאמן עצמו פועלו ואיכות יצירתו.

הבחירה בשפה הגרמנית, על כל מה שמשתמע מהשימוש בה ביחס לנוף המקומי ואופן צעידת הבנות בקצב אחיד בטור, יוצרים בין היתר הקשרים מיליטריסטים והיבטים נוספים המהווים ערעור והרהור על אופן התנהלות כלכלת העולם ושוק האמנות.

השימוש בשפה הגרמנית, שפה שהיא זרה לרוב הקהל המקומי כאמצעי לביטוי, מחדד ביחד עם הבחירה בעיצוב דמויות הבנות באופן מסוים היוצר הקשרים מיידים לתולדות האמנות, זמן ואפנה, את רעיון האמנות כשפה, רק שהפעם הבחירה היא בשפה במלוא מובן המילה, השפה הגרמנית, על כל המשתמע ממנה, שפה שללא תרגום ספק אם נצליח להתקרב אליה ולהתחבר אליה ללא שיפוט, לקבל אותה כעוד יצירת אמנות. במקרה זה מדובר בבחירה בשפה שלפחות בהקשר הנוף המקומי, גם מי שלא מבין אותה ו/או מדבר אותה יש להניח שפיתח אליה יחס ו/או רגש מכל סוג שהו.

העבודה נעה בין האיום לפיתוי, אך גם הבטחה לפעולה במרכז האמנות העכשווית. אולי זה בא לידי ביטוי גם ביחסים הטעונים המוכרים לנו למשל מסרטיו של היצ'קוק עם דמויות בלונדיניות טובות ומפתות לצד דמויות נשים שחורות ומאיימות, סוג של מוסכמות וטאבואים חברתיים, שלרוב מוליכים אותנו שולל, בדומה לשאלה מהי אמנות "טובה"?

פרויקט האנציקלופדיה 2010

Lilach Bar-Ami  2010 ©

דימוי מתוך "פרויקט האנציקלופדיה" 2010

"שומר היערות" - פרויקט האנציקלופדיה

ראיון מיוחד עם לילך בר-עמי על הפרויקט בו היא עסוקה כבר ארבע שנים. 

מאת: אלונה ביאטריס מילר

Lilach Bar-Ami 2010-14

ש. איך הגעת לעסוק דווקא באנציקלופדיה?

ת. בפסח בדיוק לפני ארבע שנים השכנה עשתה ניקיון יסודי והחליטה להיפתר מסדרת הספרים של "אנציקלופדיה תרבות בהוצאת מסדה", היא שאלה אותי אם אני רוצה את הכרכים של האנציקלופדיה, התגובה הראשונה שלי הייתה לא, פשוט ידעתי שאם אקח את הספרים הם יסיתו את תשומת ליבי מהפרויקט שבו הייתי עסוקה באותו זמן. למרות שהשבתי בשלילה, הספרים לא יצאו ממחשבותיי, למזלי הם נותרו ליד דלת הדירה של השכנה ובסופו של דבר החלטתי לקחת אותם.

ש. מתי התחלת לעבוד על הפרויקט?

ת. בחודש יוני של קיץ 2010 התחלתי לגזור מתוך הספרים את הדימויים, שמרתי על צורת גזירה מסוימת, מעין דגם שחוזר על עצמו ומייצר חללים בתוך הדפים, הייתי מושפעת מאמנית יפנית שעושה עבודות עם ספרים, אולם עד כמה שידוע לי היא עובדת עם כלים יותר משוכללים, אני גזרתי בעזרת מספרים קטנים של ציפורניים, כל דף בנפרד, די מהר הבנתי שאיני יכולה לוותר על הדימויים, כך שהם הפכו למה שהכתיב את אופי הגזירה, בעיקר מבחינת הצורה. היו דימויים שנותרו בספר והיו כאלו שנגזרו. את אלו שגזרתי מיינתי לפי סוגים, למשל כל הגברים, כל הבתים, כל החיות, כל הפרפרים, דגים וכ'ד ושמרתי בשקיות ניילון, לכל שקית הוצמדה מדבקה שעליה נרשם סוג הדימויים שהיא מכילה.

הדבר המעניין היה, שבאותו קיץ הגעתי למצב, בו הייתי חייבת עבודה נוספת לפרנסתי, המודעה הראשונה שראיתי באחד מהאתרים לחיפוש עבודה הייתה, "להוצאת ספרים דרושים אנשי מכירות", משום מה זה קסם לי, הרמתי טלפון, הלכתי לראיון, הסתבר שמדובר בהוצאה לאור שמתמחה בשיווק ספרי אנציקלופדיה. כך יצא שאחר הצהריים התקשרתי לאנשים כדי לשכנע אותם שיפגשו עם סוכן המכירות של ההוצאה, ניסיתי להסביר להם, לשכנע מדוע חשוב שלילדם יהיה ספר אנציקלופדיה, למרות שאנו בעידן הדיגיטלי, ובלילה רוקנתי את הספרים שהיו ברשותי מתוכנם, פעולה שבהחלט מנוגדת לזו שעשיתי במסגרת העבודה.

Lilach Bar-Ami 2011

ש. מי זה שומר היערות?

ת. "שומר היערות יושב על המגדל ביער, הוא שומר על החזירים שלא יכרסמו את השורשים של העצים, הוא גוזר ומתפרנס, מתפרנס וגוזר"

למעשה זה מעין סיפור מסגרת שתפרתי, כזה שמהווה מניע ליצירה.. כי סתם לשבת מידי לילה ולגזור עשרות ואף מאות דפים זו יכולה להיות פעולה מאד משעממת ומתישה, ואילו הסיפור נתן לגיטימציה ומוטיבציה למעשה. 

ניסיתי להיכנס לראש של "שומר היערות", לחשוב מה הוא מרגיש, למה הוא עושה את זה, מיהו, מי הם החזירים, אולי אלו כל אותם ההפרעות לקיום מעשה האמנות, הפנטזיה של "השומר" לשלב בין פרנסה ליצירה והנה הוא מצא פיתרון, בזמן שהוא שומר על היערות הוא עושה את מה שהוא הכי אוהב, הוא גוזר. "גוזר ומתפרנס, מתפרס וגוזר". הוא חולם על כך שמישהו ימצא איזה עניין בפעולה חסרת התכלית בה הוא עסוק וגורלו ישתנה.. למעשה אפשר להגיד שהוא "האמן".

ש. האם יש עוד מחשבה שעומדת מאחורי רעיון ריקון הספרים מתכולתם?

ת. כן הרבה מחשבות, ראשית המחשבה על המעבר מעידן הנייר, החומר, הספר לעידן הדיגיטלי, כל המידע נשמר במדיה דיגיטלית, אין עוד צורך ממשי בספר וכמובן אתר "וויקיפדיה", שמחליף את האנציקלופדיה, ובעיקר המחשבה "הפוסט- מודרנית", המערערת על כל אמת אפשרית, אין אמת אחת, אין היסטוריה אחת, על פיה ניתן להגיד בוודאות, זה מה שהיה. "היסטוריה" זה סיפור וסיפור מעצם טבעו מסופר בעיני המספר, כך שמראש הוא מוטל בספק, אם כך אין ערך אמיתי לאנציקלופדיה כמקור מידע, כי המידע זה דבר יחסי, לרוב ההיסטוריה מסופרת מעמדת כוח, אותו כוח "שולט", שיש לו אינטרס מה לספר, מה לתעד למען הדורות הבאים. יש להניח שאם ההיסטוריה הייתה נכתבת מנקודת מבט של "העבד" או האישה, היא הייתה שונה לגמרי. ולכן חלק מתהליך ריקון הספרים, נעשה מתוך מחשבה של "פירוק" ההיררכיה ההיסטורית וניסיון להרכיב/לבנות מחדש.

למשל בעבודות הקולאז' שנעשו מהדימויים שנגזרו, "האישים" - מלכים, עבדים, משרתים ואדונים מאורגנים מחדש במעמד שווה, ביחד הם הופכים להיות חלק  מ"הטבע הדומם".

ש. ובכל זאת בספרי האנציקלופדיה, יש גם פרפרים, הרי געש, פרחים וכד'?

ת. יש להניח שגם אזורי גדילה ותנועות הציפורים במרחב משתנים בהתאם לשינויים באקלים ותנודות בחלל. שינויים באטמוספרה ובעיקר "אגו" האדם, אותו רצון שמשפיע על התנהלות העולם. למשל ע"י הזיהום שמייצר בעל כורחו ואף במודע.

Lilach Bar-Ami, Collage 2011

ש. אגו האדם?

ת. כן. התבוננות בעולם דרך "חוכמת הקבלה" טוענת בין היתר, כי כל מה שהאדם חווה מתרחש דרך חמשת החושים, דרכם הוא רואה את העולם כנפרד, יש חפצים, ספרים, פרחים, יש עוד אנשים, ציפורים וכד', אך למעשה הכול אחד, ואילו מה שיוצר את הריבוי, אותם הרבה פריטים נפרדים זה "האגו", שהוא "הרצון" של האדם.

לפי הקבלה היהודית, יש רק "רצון". אם כך למעשה אין באמת שום דבר ולכן "הספר" וכל מה שהוא מכיל אינו עוד רלוונטי, הנה עכשיו יש טכנולוגיה חדשה, מבוססת על דימויים דיגיטליים, כאלו המורכבים מתכנות של ספרות, ולרוב אף נותרים במימד הזה. בעשירית השנייה אפשר לצור דימוי. אם חושבים על הדורות הבאים, אלו שתהיה חסרה להם החוליה של המעבר מעולם אחד לשני, מבחינתם העולם הווירטואלי, דיגיטלי, יהיה "היש" היחיד.

חכמת הקבלה טוענת בין היתר שתהליך התפתחות "אגו" האדם והעולם היה צפוי מראש, ולכן אחת השאלות שמטרידות את "שומר היערות" היא אם כל זה היה ידוע מראש, מדוע היה צריך להרוס כל כך הרבה יערות לטובת ייצור הנייר ואז לעזוב הכול ולהמשיך לעידן הדיגיטלי, אולי בכלל היה ניתן לקפוץ מיד לעידן הדיגיטלי ולחסוך את הרס היערות והפרת האיזון האקולוגי.. כמובן שכל שלב הכרחי כדי להבין את הקודם ובעיקר החשיבות שלו להתפתחות האדם. לפי הקבלה התכלית של האנושות היא לחזור להיות אחד, לוותר על ההפרדה, "האגו" ובעיקר "האגואיזם" שכה אופייני לתקופתנו, תקופה שאותה ה"מקובלים" צפו מראש, ולשם כך לדור שלנו כתבו את "ספר הזוהר" שמלמד איך עושים את זה, איך מתחברים מחדש לאחד, איך הופכים אגואיזם לאלטרואיזם.

ולכן "השומר" כל כך מוטרד, הוא מרגיש שבעולם החדש המתוקן אין עוד מקום ל"אגו" הענק שלו, לרצון של האמן, להיות כה מיוחד, הנה עכשיו כולם "צלמים", כולם "מבקרי אמנות", "פרשנים" עסוקים ב"סלפי" אז מיהו האמן? כולם? כשכולם אותו דבר אז אין אחד, אינסוף דימויים שמבטלים את הדימוי האחד, המיוחד? (מזכיר לי שלא מזמן חברה כתבה לי במייל, "יש כל כך הרבה אמנים טובים מה יהיה, שוק האמנות הפך לכריש טורף..", יש להניח שתמיד היו מלא אמנים טובים ומצוינים, רק שהיום יותר אנשים יכולים להרשות לעצמם לעסוק באמנות, גבולות האמנות התרחבו, הם אינסופיים וכן יש תקשורת שמאפשרת את הנראות לכולם ולא רק למי שמישהו שהוסמך לכך, החליט לכתוב עליו במדור "גלריה" של עיתון "הארץ" או מוסף תרבות של  "ידיעות אחרונות" או "מעריב".)

Lilach Bar-Ami 2014

ש. האם הצלחת להיכנס במהלך העשייה לראש של "שומר היערות"?

ת. כן, אני חושבת , החלטה נוספת הייתה לנהל יומן, שבו יתועד התהליך שעובר על "שומר היערות" בתקופת העבודה על הפרויקט, כאמור קיץ 2010. ביומן בין היתר ציטטתי קטעים של טקסטים שגזרתי מהספרים, זו הייתה הדרך לשמור אותם, בהתחלה חשבתי שאוכל להתמקד רק בפעולת הגזירה, אולם הקריאה הפכה לחלק מהתהליך, לא יכולתי לעצור בעדי מלקרוא את הטקסטים. חלק מהטקסטים ממש הזויים, הם נכתבו בשנות החמישים, שישים, כשהאנציקלופדיה יצאה לאור.

במקביל לעבודה על הפרויקט קראתי את הספר "קפקא על החוף" של הסופר היפני הארוקי מורקאמי, ביומן  של "השומר" יש גם התייחסות לדמויות מהספר, למעשה הספר של מורקאמי היווה את ההשראה לכתיבה. הגיבורים של מורקאמי לעיתים נעים בין מספר עולמות, שבדרך מסתורית קשורים זה בזה, מעין תנועה בין מציאות לדמיון וזה היה אולי המקום הכי נכון לשומר לשהות בו, אי שם ביער, אולי "היער הנורווגי" של מורקאמי, או לחילופין עמוק בבאר מ"קורות הציפור המכאנית" או באיזו ספרייה נידחת, אליה ברח גיבור הספר "קפקא על החוף". אלו מקומות שבהם אפשר להתנתק מהמציאות ולחלום.. היומן היווה חלק מהפרויקט, בו הועלו השאלות שהטרידו את השומר לגבי העיסוק ב"ספר", בגזירה, בדימוי.

ש. מה בקשר לדימוי?

ת. שאלת הדימוי בעידן הדיגיטלי מאד הטרידה את "השומר", שלטענתו פעם היה צלם, דרך אגב הוא מכונה הירוקי, (כן מזכיר קצת את השם הארוקי). גורל הדימוי בעידן בו בכל עשירית שנייה נולד דימוי חדש, כולם מצלמים, סוג של צלמים, במכשירים שונים, רוב הדימויים נותרים במימד הווירטואלי, מפעלי קודאק נסגרו, חנויות לפיתוח תמונות נסגרות מידי יום, לטענתו הוא עבד בכזו חנות. השאלה שהוא עסוק בה היא האם יש טעם לייצר דימוי חדש, אולי כדאי פשוט לקחת את הדימויים הישנים, למחזר ולשדרג אותם, אין טעם לייצר עוד דימוי חדש רגעי, כזה שאורח חייו הוא במקרה הטוב מספר שניות.

בתחילת היומן הוא מכנה את שלל הדימויים שהוא גוזר ואוסף בצנצנות זכוכית כ"תרבית התרבות", מה שגם מעיד על עיסוק בשימור העבר, שימור התרבות. אותו עולם שהנה אוטוטו יעלם. הוא מציע לתת את הדימויים לאמן או אמנית אחרים והם יחליטו מה לעשות איתם.

ש. אז למי הוא נתן את הדימויים בסופו של דבר?

ת. האמנית שקיבלה את הדימויים מהשומר זו הייתי אני, :) לשמחתי. עשיתי ניסיונות רבים איתם, כולל סריקה הדפסה, קולאז'ים דיגיטאליים וקולאז'ים ידניים. בסופו של דבר הדימויים שגזרתי מהספרים, לאחרונה נשמרו בצנצנות זכוכית. זה היה הרעיון  של "שומר היערות", שבסופו של דבר נראה לי הכי נכון, הכי מבטא את הרצון ל"שימור",  הצנצנות ימכרו למעוניינים במחיר סימלי, ובעצם כל מי שירכוש צנצנת יהיה שותף בשימור "אנציקלופדיה תרבות בהוצאת מסדה".

Lilach Bar-Ami 2014

ש. מדוע "השומר" מדבר על אנציקלופדיה יפנית?

ת. יש להניח שהספר "קפקא על החוף" שקראתי בזמן הפרויקט השפיע על בחירת המרחב של העלילה, וכן עבודות קודמות בהם עסקתי בדימוי "יפן" כדיאלוג עם "השם", שאולי הוא בכלל "כאן"? התייחסות ל"אחר המובהק". כנקודת מוצא לבחינת הזהות האישית והקולקטיבית. 

השומר יושב על המגדל ביער שנמצא ביפן, סמוך לעיר טוקיו, אחרי הכול זה סיפור, מדובר על "עולם וירטואלי", "כפר גלובלי", זה לא ממש משנה איפה אתה נמצא, המחשבות שלך יכולות להיות בכל מקום, לנוע במרחב, הרי שום דבר אינו ממשי,

 גם בסיפורים של מורקאמי התודעה נעה ממקום למקום, הגיבור יכול לעשות מעשה נורא ובכלל לא לדעת שהוא זה שעשה את זה, יש משפט בספר "קפקא על החוף" בו אומר "גיבור" העלילה, הלוואי ואפשרי היה שהמיכל יהיה בתוכי ולא אני בתוך המיכל, הכוונה כמובן לגוף, אז מיהו באמת "האני"?

האם ל"שומר" יש שתי ישויות, כמו למשל "השומר" ו"האמנית"? הכול יכול להיות, הסיפור פורסם בבלוג ברשת האינטרנט.

בין היתר "השומר" חוקר את מקור האנציקלופדיה בהוצאת "מסדה", באמצעות חיפוש מהיר ב"גוגל", והאמת בדבר מקור האנציקלופדיה העברית ולא יפנית, נחשף במהלך היומן. או לפחות עולה השאלה.

ש. למה בלוג?

ת. בתקופה ההיא מאד אהבתי את רעיון "הבלוג", במשך שנים נהגתי לכתוב מעין "יומן" תחילה במחברות ואז בקבצי וורד. 

יום אחד החלה תופעת "הבלוגים", פתאום כולם כותבים יומנים ברשת, חושפים את החיים הפרטיים שלהם בפני כולם, זה נראה לי הזוי. לא היה שום סיכוי שהיומנים שלי יעברו לרשת ובכל זאת הרעיון קסם לי, אז התחלתי לייצר דמויות בדיוניות.  

"שומר היערות" הוא עוד דמות אחת מיני רבות, הראשונה הייתה אלונה מילר, זו שעד היום, מידי פעם ממשיכה לצלם דרך חלון הדירות השכורות בהן היא מתגוררת, את השמיים, הנוף, העורבים, הבניינים והשכנים ממול, בעבר היא נהגה לתעד מידי יום את הכביסה של השכנה ממול, מצב המיטה שלה ושל בן זוגה, ואת הצלחת עם הארוחה העיקרית, שאכלה מידי יום. אלונה זכתה להצלחה רבה ב"אתרי אמנות שיתופיים" שנפתחו באותו זמן ברשת, למשל באתר myatspace, שהיה אחד הראשונים לשיתוף אמנות ברשת, מנהלי האתר שוב ושוב שיבחו את התצלומים של אלונה ונתנו להם מקום מרכזי בדף הבית של האתר, וכתבו לה מכתבים אישיים מלאי שבחים, כולל הצעות להציג בתערוכות בניו יורק. אולם אלונה מילר כמו "שומר היערות" מעולם לא הייתה .

ש. למה בכלל לצור זהות בדויה?

ת. באותה תקופה מאד אהבתי את האמנית סופי קאל וגם עבודות מסוימות של סינדי שרמן, מראשית דרכה, המשחק עם זהויות קסם לי, אני חושבת שיש מעט מאד אמנים שמסתפקים בדמות אחת שמזוהה איתם, רוב הא.נשים חולמים להיות לפחות לזמן מה מישהו אחר, או אולי מפנטזים על מי שהיו או יהיו בגלגול אחר, אם יש כזה דבר. לא פעם חשבתי שאם אבחר שוב אהיה צלמת, פשוט צלמת!. נולדתי לתוך הצילום, שנות ילדותי עברו עלי ב"מעבדת צילום", לצד אבא שהיה צלם חובב, צילם ופיתח תמונות, כשהלכתי ללמוד אמנות, ראשית שנות ה90,  "צילום" משם מה נראה לי הכי קל וברור, אז מבחינתי לא בא אז בחשבון לוותר על כל מה שדורש "סקילינג" ולהתמקד בצילום. 

והנה בתחילת המאה ה21 נשאלת השאלה מה זה "צילום", מי צלם, האם כל אחד צלם, כל חובב, ו/או רק מי שלמד ב"מקומות הנכונים". באופן אישי, היום מעניין העיסוק בשאלות של רעיון, (קונספט) ודימוי, למשל עיסוק בשאלות כמו מקור והעתק, שספק אם בכלל רלוונטיות בעידן הנוכחי, אז בעצם לא משנה איך קוראים לזה, איך זה נוצר, במצלמה, בפוטו שופ,
או באייפון, העניין זה המחשבה על מה עושים עם זה, מה רוצים להגיד, האם יש עוד מה להגיד..  ובוודאי לא ההגדרות, וגם לא שאלת המדיה צילום, ציור, פיסול, ובטח לא "סקילינג".  מה שבטוח בגלגול הבא לא אהיה צלמת וגם לא ספרנית. :) (שאלה שגם מעסיקה את "שומר היערות" אודות אותם מקצועות שאט אט נכחדים מן העולם)

Lilach Bar-Ami, Collage 2011

ש. האם ביומן יש עוד דברים חוץ מציטוט הטקסטים שנגזרו מספרי האנציקלופדיה?

ת. כן היומן כאמור התנהל בבלוג, יש בו ציטוט של חלק מהטקסטים שגזרתי מהספרים, וכן עיסוק בשאלת "הניכוס", של דמויות של הארוקי מורקאמי מהספר "קפקא על החוף" כמו למשל "הנער עורב", אקט שמייצר שאלות אודות ניכוס של דימוי ספרותי, בדומה לדימוי הצילומי או ציורי, האם זה לגיטימי, אולי זה "רדי מייד", האם מותר להשתמש בדימוי של מישהו אחר, האם יש לשמור על זכויות יוצרים, והאם בכלל בעידן הנוכחי, המתאפיין בהעתק של העתק של העתק של העתק ללא מקור (מה שבודריאר מכנה "סימולאקרה") שאלת ההעתק עוד בכלל רלוונטית.

מה שעוד מעניין ביומן, בגלל שהוא נכתב בבלוג נוצרו דברים לא צפויים, כגון רומן שמתקיים במימד הוירטואלי, עם אחת הדמויות שקוראת את הפוסטים בבלוג, ספק אם יש כזו דמות? עוד מימד שמעלה את שאלת האמת ובדיה, הסתתרות מאחורי דמויות שכה שכיחה לתקופה שלנו.

ומה עכשיו?

ת. אולי הגיע הזמן להציג את הפרוייקט כולו, הספרים הוצגו בתערוכה "שיתוק שינה" בקיבוץ גלויות 45 ב2010 וגם בבית האמנים בתערוכה הקבוצתית "אסקפיזם", כנראה שבתערוכה המסכמת יוצגו הדימויים שנגזרו מהספרים בצנצנות זכוכית, פינת העבודה של השומר והיומן בקובץ דיגיטלי.

Lilach Bar-Ami 2014

במוזיאון

 Lilach Bar-Ami, Untitled (French film3) 2010 

בעל כורחי מצאתי זמן, כשלוש וחצי שעות שהיה עלי להעביר בכורח נסיבות מסוימות, החלטתי ללכת למוזיאון. באוטובוס חלפה במוחי מחשבה על כך שמוזיאונים מעוררים בי סוג של חרדה, המחשבה הפכה לגירוד בגרון, השתעלתי, לדאבוני בתיק לא מצאתי בקבוק מים ואף לא סוכריות מציצה.

כשירדתי בתחנה השיעול חלף קמעה, החלטתי שאתרכז בתערוכות החדשות, איני חייבת להקיף את כל החלל הישן והחדש, זו לא חייבת להיות עבודה כה קשה, בזבוז אנרגיה, אלא טיול מהנה ..

לשמחתי המוזיאון היה ריק באופן יחסי, בדלפק הקבלה שוב ראיתי את ההיא, שכנראה פעם לפני כעשרים שנה הייתה חברה שלי ושוב לא שאלתי אותה אם זו היא, כי ידעתי שזו תהיה שיחה ארוכה ואילו אני באתי לראות אמנות, כל שיחה מיותרת תשיח את דעתי, תעייף את מוחי ועלי להיות ממוקדת במטרה.

האמת שרציתי ללכת למוזיאון בעיקר בגלל האמנית הפולנייה, ניצולת השואה אלינה שפוצ'יניקוב. אמנית שמחלתה השפיעה על יצירתה, אמנית שיצקה את גופה בחומר, בעיקר פוליאסטר, הפכה את גופה, שדיה, שפתיה, רגליה, פניה, לחפצים מהבהבים, אמנית שנעה בין סוריאליזם, מודרניזם ופופ-ארט, מצליחה לשלב עצב וחוש הומור בנשימה אחת , יציקה אחת, יוצרת מעין מחווה לגוף הקמל אט אט..

כשסיימתי את הסיבוב בתערוכתה השעה הייתה שבע, שעה עגולה בה הובטח שהפסלים יאירו. חלקי גופה, שדיים, רגליים, מותניים וגם שפתיים מילאו באור צהוב בוהק את החלל המרכזי של התערוכה, נורות זעירות חפצנו בגוון חדש וזורח את חלקי הגוף, שעתה נראו כאובייקטים ססגוניים בחנות מזכרות מהבהבות. צילמתי באייפון.

 

 Alina Szapocznikow,Tel Aviv Muzeum, 7p.m

שומרת אחת אמרה לשנייה, ראית מה זה, כמה כואב, כמה יפה הייתה, היא גם הסיתה את תשומת ליבי לכך שלפסל בו אני מתבוננת יש צד נוסף, בו מסתתרת שד אחת בודדה, מנותקת מכל איבר, כמו ברחה ממעבדה בסרט של וודי הלן.

משם המשכתי לעבר האולם החדש, בדרך מצאתי את עצמי בחלל  שכלל מיצבים של האמן הבריטי גוסטב מצגר. מרותקת ישבתי לצפות  בסרטי וידיאו המתעדים ראיונות עם האמן. מצגר סיפר שהאמנות הראשונה שהכיר בחייו התרחשה מתחת למרפסת של בית הוריו בילדותו, שם צפה במצעדים של חיילי הרייך השלישי, שהתנהלו באופן מחושב לתפארת, כל פרט ופרט תוכנן מראש, בנעוריו בילה במוזיאונים של ברלין וידע שהוא רוצה להיות אמן, כשהחל את קריירת האמנות שלו בחר להרוס עבודות במקום לצור, ההרס הפך ליצירה עצמה, הרס של כל "האמנות" ו"התרבות" הנשגב והנעלה שנוצרו מתוך המקום הכי אפל.  בראיון אחר הוא התריע על כך שאמנים צעירים עסוקים בעצמם במקום באמנות..

תצלומים של אמנית צעירה בשם אורית רף, חללים וריטואלים ללא מקור, יש דימוי אבל אין מקור, ואף לא העתק של העתק, סימולקרום או לפחות פוסט.. אלו חללים שמעולם לא צולמו, אלא קרמו עור וגידים אך ורק בדמיונה של היוצרת ובעזרת אנשי מקצוע ותוכנות מיוחדות בראה את החללים שתוארו בסיפורים, "מיכאל שלי", "מאדאם בובארי", "על העיוורון" ועוד, פתאום יש דימוי ויזואלי למה שעד עתה נראה רק בדמיון. עולה במחשבתי פרויקט אחר של האמנית מאיה ז"ק שנעשה באופן דומה. ז"ק התמקדה בבניית חלל בית על כל חפציו, לפי תיאור של ניצול שואה שנזכר בבית ילדותו.

לאחר שלוש תערוכות נותר עוד זמן, זמן שעלי להעביר בכורח אותן נסיבות שהביאו אותי לשוטט במוזיאון האמיתי (חשוב לציין בעידן הווירטואלי). מצאתי את עצמי מטיילת באולם של אמנות ישראלית מראשית המדינה. מתבוננת באותן יצירות שעד לא מזמן למדתי עליהן לקראת המבחן ב"סוגיות נבחרות באמנות ישראלית", מסתבר שהציור של ראובן רובין "משפחתי" גדול באופן יחסי ולא קטן או בינוני כפי ששיערתי, לפחות שני מטר אורך על מטר וחצי רוחב. בטקסט המתאר את העבודה כתוב שראובן בניגוד לבני משפחתו, אחיו, אחותו ואמו לבוש בבגד עבודה המראה על התאקלמותו במקום, ואילו הם לבושים בגדים בסגנון אירופאי, מעין חליפות מעונבות, כמי שלא מכבר הגיעו ארצה, האחות מחזיקה בידה פרח המסמל את ארץ ישראל, אני מתבוננת בזוג נעליו האדומות של ראובן, מנסה להבין איך נעליים אלו מעידות על כך שהאמן התאקלם בארץ?

מזהה מרחוק את העבודה "יחיעם" של זריצקי, ציור גדול מימדים מופשט שהוצג באחת התערוכות הראשונות של אופקים חדשים במוזיאון תל-אביב ולאו דווקא זכה לאהדה. מתבוננת במופשט של סטימצקי ונזכרת בדבריו: ציירתי מופשט כי זריצקי אמר שמי שלא יצייר מופשט לא ישתתף בתערוכה, אז פחדתי. ציור קטן מידות של מנחם שמי, מילים מהטקסט שכתב מהדהדות בראשי, לא חמור, לא זית, לא גמל, או משהו דומה לכך, מה שחשוב זה הכישרון של האמן ולא הנושא. "במקלחת" של יוחנן סימון מ1952, מסתבר שמדובר בציור קטן ומעט מאכזב במציאות.  "אוטובוס בהרים" אריה ארוך, 1955, מקור ההשראה הסודי של האמנים המקומיים, נזכרת בקורס המבוא..

בוריס שץ, זאב רבן, תבליט אדם וחווה וממש סמוך אליהם דויד וקשטיין, האמנם? וקשטיין יוצר בסגנון שאולי מזוהה עם "סגנון בצלאל", סוג של "קראפט", עבודת יד, מוזאיקה, וכד'. חושבת לעצמי שהיה יותר נכון להעביר את וקשטיין לאגף המגביל שבו יש עבודות של אמנים מקומיים שנולדו בשנות החמישים וארבעים ובוודאי לא ליד אמני בצלאל, אלו שהציגו עוד לפני קום המדינה בתערוכות שהתקיימו במגדל דויד. להציג את וקשטיין לצד שץ, זה כמו להציג את שרי לוין לצד אדוארד ווסטון, שץ זה הדבר עצמו, ואילו וקשטיין זה ה"פוסט שציזם". הביקורת והערעור – הרהור על אותו סגנון שהתווה את ראשית האמנות המקומית.

מופתעת לגלות של"מפלצת" הטקסטיל הענקית וקיטשית במובן הרע של המילה של האמנית הפורטוגלית ג'ואנה ושקונסלוש יש ראש נוסף מלא קרניים, ו/או כובעים של ליצן ססגוניים בשלל בדים, צבעים, חרוזים, כפתורים, טקסטורות, תחרות, זהבים, פייטים ומנצנצים, בדומה לחומרים הנשזרים לכל אורכה, הראש הזה מונח בכל הדרו באגף שבו מוצגים אמנים מקומיים ילידי שנות הארבעים והחמישים, אותם אלו שכפי שציינתי היה ראוי לשים את היצירה של וקשטיין לצידם.

את ראשה הנוסף של "המפלצת" ראיתי קודם לכן באגף לאמנות ישראלית "עכשווית", שכולל אמנים ילידי שנות השבעים, שמונים, תשעים וגם שישים. כבר הכרתי את "המפלצת" העונה לשם "לוזיטנה" מביקורי הקודם, אולם רק הפעם התוודעתי לשני הראשים, מזל שחזרתי ואולי בעצם לא הפסדתי כלום. מעדיפה פי כמה את עבודות הסריגה של ושקונסלוש, שעובדת עם צוות נשים המונה כארבעים תופרות וסורגות, בחדר השינה יש לנו הדפס דיגיטלי של דימוי שיצרה, פסל חרסינה בדמות כלב, כולו עטוף בסריגת קרושה בחוט כותנה בצבע לבן-שבור, או כמו שאמא אומרת: off white.

טקסט 33, שכבות שינה, מים, משקל סגולי, חלום ומציאות

Lilach Bar-Ami 2010 ©

 "חכמינו הקדמונים כבר חייבו כל אב ללמד את בנו לשחות. בגיל 4-3 מסוגל הילד ללמוד בקלות לשחות, כדבר טבעי ובלי מאמץ יתר. בלמדו לשחות, מבצע הילד תרגילי ספורט, שהם מושלמים ביותר ומבריאים. עם זאת ירכוש לעצמו בטחון ויכולת להינצל מסכנת טביעה, במשך כל שנות חייו.

עובדה חשובה היא, שהמשקל הסגולי של גוף האדם הוא קטן יותר, ולו במקצת, ממשקלם הסגולי של המים. לכן מסוגל אדם לצוף על-פני המים כשריאותיו מלאות אויר, אף אם הוא שוכב ללא כל תנועה. ולמה בכל זאת טובעים? סיבת הטביעה היא רק בגלל הפחד התוקף את המתרחצים, המאבדים את עשתונותיהם ועושים תנועות בלתי מותאמות, נושמים במהירות, פותחים את הפה ובולעים מים, ואז בהכרח שוקעים במים וטובעים." (תרבות, אנציקלופדיה בהוצאת מסדה, כרך ו', עמ' 1040)

שכבות שינה כמו שכבות ארכאולוגיות, אני שרוי באחת השכבות התחתונות, נמצא עם רגל אחת בעולם החלומות והשנייה מעבר לו, בשום אופן לא מצליח להקים את גופי מהמיטה וללכת לרוקן את השלפוחית המלאה וכואבת. מים שמתפשטים אט אט בכל גופי, מציפים את המציאות הווירטואלית בה אני שרוי, הופכים ומשנים צורה מידי מספר שניות, הג'יפ נכנס לים וכל מה שמטריד אותי זה שהארנק לא יירטב או יאבד, או לפחות הטלפון הנייד יישאר בידי, ורצוי גם יבש, לפחות יהיה לי כסף לחזור הביתה, או לכל הפחות את המכשיר הנייד כדי שאוכל להזעיק עזרה, גם כשאני מנסה לרוקן את מיי השלפוחית הטובעניים בבית שימוש שדה, שבנוי מכמה יריעות ברזנט בצבע חאקי, אנשים רבים מפריעים לי ולא נותנים לי את השקט לו אני זקוק, כדי שאוכל להתרכז ולשחרר את המים הרבים שממלאים את גופי.

אני מוקף איים, יושב בין שלוליות עמוקות, ריקות מכל חי, אין לי מושג איפה המקום הזה, אני מנסה לחייג, אבל המכשיר הנייד לא משמיע קול, יתכן ואין קליטה באזור בו אני שרוי או שהוא פשוט נרטב, אני חש את הגוף שרוי על המזרן הקשה, זה הבריאותי שרכשנו לאחרונה. מעלי שכבות רבות, אינספור תקופות שינה, חלומות  סמיכים, כמו תקופות זמן קדום, פלאוליתית, נאוליתית, כלקוליתית, ברונזה, ברזל ועוד, לא נותנות לגופי לקום, למרות שבתודעתי אני יודע שקו דק מפריד ביני לבין חדר השירותים, קו דמיוני, כל כך מוחשי, קו אדום, מסמן גבול שנוצר רק בשבילי,  ובכל פעם שאני בטוח, הנה הצלחתי לחצות אותו , מגיחה לעברי סיטואציה חדשה, למשל עדר כבשים שקופות, ללא רועה, קול חליל בוקע מהי - שם, מסתלסל על פני האוויר, כמו משיכת מכחול של צייר אבסטרקט - אקספרסיוניסטי, נע בחלל בתנועה אינסופית, זוג אזני תרות אחר הקול.. מנגינה של גבינה שווייצרית, היידי בת ההרים, האוזניים מרחיקות לכת עד ההר הנשקף בקרקעית האגם המושלג, כעבור מספר שניות שבות אלי ביחד עם ההד, ההד שמשתרך אט אט בעקבות זיכרון הקול, ההד שמעלה בתודעתי את המושג "בום אל-קולי".

למרות הידיעה שמדובר במצבים הזויים לגמרי, חסרי משקל או כל קיום גשמי, אני תוהה, אולי בכל זאת הם חלק מהמציאות..

 (קטע מתוך היומן "שומר היערות", שנכתב במסגרת "פרויקט האנציקלופדיה", 2010, 

 שומר היערות יושב על המגדל ביער, בזמן שהוא שומר על עצי היער מפני חזירים שאוהבים לכרסם את השורשים, הוא עסוק בגזירת האנציקלופדיה לתרבות ואמנות. הוא גוזר ומתפרנס, מתפרנס וגוזר.)

חלומה של נערה

Lilach Bar-Ami 2006 ©

כפולת עמודים מתוך "מילון גמיש" 2006

חלמתי להיות רקדנית. אולי כי לא היה לי כישרון מוסיקלי, גם לא היה כל קשר בין "יהונתן הקטן" לקצב הנקישות, שהקשתי בעזרת מקל על משטח העץ המרובע, המבוגרים אמרו שלא אוכל לנגן על פסנתר או גיטרה, או כינור, הם החליטו שאנגן על חליל אלט. הלכתי לשיעור האלט, המורה אמרה כי עלי להתאמן בנגינה בליווי "מטרונום". ניגנתי לקצב ה"מטרונום", מאד התביישתי שאין לי קצב, ה"מטרונום" סימל בעיני חיסרון גדול, נכות קטנה, שצריך להסתיר מעיני כולם, מכל העיניים, בעיקר האוזניים של חברי הקיבוץ, ובטח כולם כולם כבר יודעים, שלילדה ל' אין קצב מוזיקלי. באחד הימים פגשתי בחדר האוכל את אמא של נורית, היא אמרה לי "שמעתי שאת יודעת בעל פה את כל המילים של "להקת כוורת" אבל את מאד מזייפת, אמרה וצחקה.  

ניגנתי שוב ושוב ושוב: דו רה מי רה מי  - סול פה מי רה דו  - סול פה מי רה דו - סול פה מי רה דו. וגם סול מי מי - פה רה רה - דו רה מי פה - סול סול סול - סול מי מי - פה רה רה -  דו רה מי פה - סול סול סול - רה רה רה רה - רה מי פה, מי מי מי מי - מי פה סול - סול מי מי  - פה רה רה, - דו רה מי - פה - סול סול סול. 

אולי יקרה נס ואהפוך לזמרת, אשיר כמו הילדים בפסטיבל הזמר. כמו נעם קניאל או לילך גליקסמן.

המורה - המחנכת אמרה להוריי שיש לי כישרון לריקוד. רשמו אותי לשיעוריי בלט בסטודיו של "מיכל שאנן" בנהריה, שמחתי, יש לי כישרון במשהו, כישרון לרקוד. בכל יום שלישי אבא לקח אותי לשיעור הבלט, כשהשיעור הסתיים הוא בא לאסוף אותי, הייתי בכיתה ג', שלוש שנים רקדתי בלט קלאסי, בכיתה ה' מירי "ילדת החוץ" החדשה הצטרפה אלי, נסענו לשיעור באוטובוס של אגד, "הנהג התורן " של הקיבוץ בא לאסוף אותנו בחזרה לקיבוץ. באחת הפעמים זו הייתה נהגת, היא לא מצאה אותנו, החלטנו ללכת לבלות בעיר במקום לרקוד, בבקר בחדר האוכל, היא סיפרה על כך לכל החברים, היא אמרה "סתם מבזבזים כסף".

למרות שלא הייתי ילדה גמישה, הצלחתי לעשות כמעט שפגאט, אולי סנטימטר חסר  כדי שאגע  ברצפה, וגם פלייה, רלווה, ראשונה, שנייה ושלישית, רקדתי על נעלי שפיץ, בהתחלה קנו לי נעליים "יד שנייה", אחר כך חדשות, הן נותרו כמעט חדשות, במשך שנים רבות שמרתי אותן למזכרת. מהבלט הקלאסי עברתי ביחד עם מירי לבלט המודרני, רקדנו ב"סטודיו של אילנה" בנהריה. היינו בנות 12.

כשהייתי בת 13 עברתי לרקוד ב"אולפנה האזורית למחול", כל כך חיכיתי לרגע הזה,  במשך ארבע שנים הכנתי את עצמי לשלב הזה. פעמיים בשבוע, אחרי שעות הלימודים בבית הספר התיכון, נסעתי לקיבוץ "געתון" לרקוד, רקדתי בלט קלאסי ומודרני, למדתי קצב ותנועה.

האוטובוס הצהוב של המועצה האזורית אסף אותי מהקיבוץ, הסיע אותי עד לאולפנה למחול בקיבוץ געתון, החלום החל להתגשם. הנהג א' בא לאסוף אותי, הוא גם החזיר אותי לקיבוץ, הוא היה איש נשוי, בעל אישה, ילדים וזקן, בקשר הוא הודיע לנהג י' כי הוא יעשה במקומו את הנסיעה מהאולפנה לריקוד בגעתון בחזרה לקיבוץ, הוא יחזיר אותי הביתה במקום הנהג שזה תורו. "רות עבור קיבלתי" ענה הקול מהצד האחר.

מאז השיחה ההיא בין שני הנהגים, הנהג א', פעמיים בשבוע, בא לאסוף אותי מהקיבוץ והחזיר אותי הביתה לקיבוץ, פעם ועוד פעם ועוד פעם.. בפעם החמישית החלטתי לא להגיע. פשוט לפרוש מהריקוד.

למחרת בבקר עליתי על האוטובוס הצהוב שהסיעה אותנו לבית- הספר האזורי המשותף, שנמצא בקיבוץ השכן, ליד הים, חלפתי על פניו, הוא אמר לי "למה לא באת אתמול, את לא בסדר שלא הודעת לי, אני לקחתי במיוחד את הנסיעה לאולפנה למחול", הסתרתי את העיניים מתחת לשיער, ברדיו שר אריק איינשטיין, "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה, עם הילקוט ובתלבושת אחידה... האם כבר מישהו פיתה את המלכה של הכיתה".

לא הייתי מלכה, לא הייתה לי תלבושת אחידה, גם לא קצב, אבל חלמתי להיות רקדנית.